מאמר

plant_on_the_brick_wall_206634

בואו נפסיק להתעלם!

לרוב, החיים שלנו נבנים בהדרגתיות. אדם לא גובה ביום אחד, לא נהיה מנכ”ל, וגם לא מסיים תיכון ברגע. אדם גם לא פושט את הרגל בדקה, לא מתגרש על פי יום אחד, וגם לא עוזב עבודה בשניה. לחיים יש קצב. יש התחלה, יש אמצע ויש סוף.

 

ישנה משפחה יקרה שאני מכירה מקרוב. האם סבלה כמה שנים מבעיות בברך וברגל. על אף הפצרות ילדיה, היא לא הלכה לרופא. “אינני אוהבת רופאים, זה בטח יעבור…”. בהמשך הזמן היא כבר ממש התחילה לצלוע. אך עדיין לא עשתה דבר. רק כשלצערנו הרב התפתחה דלקת חמורה ברגל ובגוף כולו, נאלצה האישה להגיע לבית חולים. שם נקבע, לדאבון ליבה- כי צריך לכרות את הרגל… כמה כאב לב וצער נורא, על דבר שאפשר היה למנוע. לו הייתה מבררת בודקת ומנסה לעשות שינוי.. לו הייתה קשובים למצב כבר בהתחלה.

 

אך לא רק האישה הזו העדיפה “להתעלם”. כולנו לעיתים מעדיפים לומר: “לי זה לא יקרה”, ולהמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה.

 

עשרה בטבת הוא רגע כזה. רגע של התחלת החורבן, שחלקים רבים  מעם ישראל, העדיפו להתעלם ממנו. “אין סיכוי שזה יקרה!”, “בית המקדש חזק וגדול כל כך…”.  

 

לא תמיד קל לנו להאמין להתחלות הללו, ולהקשיב להם. אנו מנסים להתעלם, לומר שזה “לא קשור”, או “אין סיכוי ש..” ושהכל עוד יסתדר. זוג למשל שמתנהל במתח יומיומי בבית, וכל הזמן לוחש לעצמו “זה יסתדר…”, או אדם ששקוע בחובות אך לא מנסה לבלום ההוצאות כי “בינתיים עוד אפשר ואין סיכוי ש…”. רק שמגיע הרגע הקשה מנשוא, שאי אפשר יותר, אז אנו נוטים להתעורר. אך השינוי בשלב הזה כבר קשה וכואב יותר (אבל אפשרי!).

 

לא מספיק טוב כעת? משהו קצת תקוע? הבריאות, הפרנסה, המשפחה? לא צריך לחכות “לפיצוץ” בשביל לעשות שינוי. בורא עולם שולח לנו אותות שמרמזים לנו- משהו קורה פה. נדרש שינוי. אל תחכה. כבר כעת תתקדם. תצמח. תברר. תבחר בטוב. מגיע לך טוב!

 

אל תחכה לפנסיה ואז… אל תחכה שתתחתן ואז.. ואל תחכה שיבואו הילדים אז… כרגע זה הזמן. אילו עם ישראל היו חוזרים בתשובה- אפילו לאחר תחילת המצור, בית המקדש לא היה נחרב! אם הם היו שמים לב. לא מחכים לסוף הרע באמת… אפשר היה לשנות.

 

כשמשהו רק מתחיל להתרחש- יש לנו עוד כוח, אמון, יכולת. הסיכוי שנצליח גדול עוד יותר.

 

וזהו צום עשרה בטבת. צום על ההתעלמות מהתחלת החורבן. ייתכן שהיה מפחיד להתמודד עם המחשבה על חורבן, ייתכן שזה עורר רגשות אשמה שהיה קשה להכילם. אך לא משנה מה הייתה הסיבה. צום עשרה בטבת בא לעורר אותנו.

 

אל תחכו. תקשיבו. תבדקו. תבחנו. תבקשו טוב. כעת. כבר בהתחלה.

 

אל תשלימו עם מציאות חסרה. ואל תתעלמו. הזמן הטוב לתיקון הוא עכשיו. כי שיהיה יותר קשה, גם לצאת ולשנות יהיה יותר קשה…

 

האמינו בטוב. ובקשו אותו.

 

האמינו בגאולה ובקשו אותה- כעת.

 

בית המקדש מחכה להיבנות. השכינה מתגעגעת להיכלה. בואו לא נשלים עם המציאות החסרה, נבקש, נתאמץ, נפעל ונתפלל. “ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים” ובקרוב.

 

אמן.

0

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

שלח תגובה






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר