הגיע הזמן להודות על הנס…

הבטחות צריך לקיים. ואת ההבטחה הזו הבטחתי לפני קצת יותר משנה. ובכדי למלא ההבטחה במלואה, אתחיל קצת יותר מהתחלה.

                            

כל זוג, כל אדם וכל משפחה מתמודד עם ניסיונות חיים משלו. אחד הניסיונות האישיים שלי ושל בעלי היה, בלזכות בילדים. ההיריון של בני הבכור למשל, היה מלווה באמירה: “הפלה מאיימת”, ובסיבוך נדיר של השיליה שגרר “לבילויים” תקופים בבית החולים.

 

ההיריון השני היה יותר קל, אך הדרך אליו הייתה קשה ומייסרת (כתבתי על כך שיר שהתפרסם פה בעבר) . דרך זו כללה טיפולים וייסורים, אכזבות וזריקות, תפילות ודמעות, ובעיקר הרבה חוסר אונים וכמיהה גדולה בלב.

 

ובחסד ה’, הדרך הזו הסתיימה באושר גדול, בילד מתוק ומיוחד, יהונתן.

 

כשיהונתן בננו היה בן שנה וקצת, קרה דבר מופלא. נס שקשה היה לתפוס. גילינו, באורח פלא, שאנחנו בהריון. בלי ייסורים ובלי טיפולים. מתנה פשוטה וטבעית, משמיים. ההתרגשות שלי הייתה בשיאה. בכל ערב הייתי מתפללת רבות על הצלחת העובר וההיריון. התפללתי על החיים שיהיו לו, על הברכה, השמחה, הבריאות והכוחות שבעז”ה יוענקו לו. אפילו הספקתי להתפלל על הזיווג הטוב שימצא… התמסרתי להריון הזה, ונהניתי מכל רגע קסום. בעלי ואני לא הפסקנו להודות לרגע על המתנת חינם המיוחדת הזו.

 

ואז קרה משהו עצוב.

 

בבדיקה שגרתית, באמצע חודש רביעי, התגלה שהעובר (העוברית) שלנו, הפסיק לגדול. הדופק נדם. הרופאה שבדקה אותי בקופת חולים שלחה אותי מיד לבית חולים, ואמרה לי לפני שיצאתי, שהיא לא לגמרי בטוחה בדבריה: “תתפללי, אולי אני טועה”, היא אמרה. הגעתי לבית חולים שאני בסערה גדולה ובדמעות. ‘הרי לא ייתכן שבורא עולם הביא לנו מתנה כזו מופלאה, בלי ייסורים, (ואפילו בלי בחילות!), בלי כאבים, ובכזו שמחה- והופס, ייקח לנו אותה?’ התפללתי בעומק ליבי, שהרופאה טועה.

 

בבית החולים זה היה קצר וברור. “אין דופק”.

 

“בטוח?”, שאלתי. “בטוח” הם אמרו. “ומכיוון שהשלייה עדיין מתפקדת, כלומר הגוף שלך עוד לא עיכל שההיריון נגמר, אנחנו חייבים להזדרז, ומחר בבוקר תתייצבי פה לגרידה”. הם רק לא קלטו, שגם הנפש שלי עוד לא ממש עיכלה. הייתי בסערת רגשות, בכאב אדיר ובבלבול גדול.

 

‘איך ייתכן בורא עולם? איך? כל כך התמסרתי לעובר הזה, שעות של תפילות להצלחתו ולחיים שיהיו לו. איך לקחת ממני את המתנה הזו?’. אבל הקב”ה ששלח את הניסיון הזה, שלח גם כוחות. שלח אלינו אנשים קרובים ואוהבים שחיזקו, שחיבקו, שעטפו ועודדו.

 

הרב שלנו חיזק אותי מאוד בדבריו, שהעוברית הזו סיימה את תפקידה בעולם. זה היה התיקון הקצר שהיה חסר לה. וזו הייתה זכות שלי, לגדל אותה בבטני ארבעה חודשים. ואני באמת מאמינה בכך בכל ליבי. זה היה התיקון שלה, והשליחות שלי.

 

אחרי כחודשיים קרתה לי נפילה. חששות רבים התחילו לכרסם בתוכי, וכך גם החיסרון בלב. “מתי זה יקרה שוב?” תהיתי. “האם שוב זה ייקח לנו כמה שנים טובות? שוב נצטרך לבלות בבתי החולים עם זריקות והורמונים? שוב יהיו אכזבות וכישלונות?” הרגשתי שאין לי כוחות נפש להיכנס למסע הזה שוב. רק המחשבה על כך עשתה לי מועקה גדולה.

 

שאלתי רופאים עם ההיריון שהיה, זה אות לכך שלא נצטרך יותר טיפולים. אך הם אמרו לי: “לא”. זה לא אות לכך. אישה אחת אף בדקה ואמרה: “הכל נשאר אותו דבר. הכל חסום”. אודה בכנות, שהייתי עצובה מאוד.

 

בעלי הלך לרב גדול (שלא מרשה לנו לכתוב את שמו) וסיפר לו את הסיפור. בעלי אף הוסיף שאשתו (אני) מאוד עצובה ובעיקר חוששת מהדרך שנצטרך לעבור, עד להריון המיוחל. הרב חשב, התבונן על בעלי ואמר: “תגיד לאשתך שלא תהייה עצובה. זה אמנם ייקח זמן, אבל אתם תזכו בעוד ילד”. ולאחר מכן הרב הוסיף: “בילדה”. בעלי חזר שמח ומחויך מהפגישה. הוא ניגש אלי בהתלהבות, לספר את דברי הרב. אבל אני לא שמחתי במיוחד.

 

“מה פרוש ייקח זמן? כמה זמן? שנה? שנתיים? חמש שנים?” ויותר מזה הוספתי ושאלתי: “מה נעבור בזמן הזה? איזו דרך תידרש מאתנו?”. הרגשתי שאין בי את הכוחות לחזור אל מסדרונות בית החולים, לחזור אל הזריקות, המעכבים וההרדמות. הרגשתי שזה פשוט גדול עלי. אמרתי לבעלי שאני רוצה ללכת בעצמי אל הרב.

 

ושבוע לאחר מכן, נסעתי.

 

הגעתי אל הרב, הזכרתי לו את בעלי, ואמרתי לו עם דמעות בעיניים, שאין לי כוחות נפש וגוף לעשות טיפולים. “לא מסוגלת”, אמרתי לרב.

 

הרב חשב. וחשב. הוא ביקש את השם שלי ואת השם של בעלי.

 

לאחר כמה דקות, הסתכל אלי בחיוך חם ואמר: “אני עושה איתך הסכם. אני מקבל על עצמי להתחנן ולהעטיר עליכם בתפילות. בכל כוחי אבקש מבורא עולם בעבורכם. אבל את צריכה גם לקבל על עצמך משהו”. התרגשתי מדבריו, והייתי סקרנית לשמוע איזו קבלה הרב יבקש ממני. “אני מבקש שתקבלי על עצמך כי לאחר שתיוושעי, תעשי הודיה גדולה לה’”, אמר הרב בביטחון. “בטח, בשמחה”, השבתי תוך חצי רגע. והרב אמר לי: “לא, לא כך, תגידי בפה מלא את כל המשפט”. ואמרתי: “אני מקבלת על עצמי לעשות הודיה גדולה לה’”. שלוש פעמים הרב אמר לי להגיד את זה. הרב פירט את דבריו והוסיף, “לא משנה באיזו דרך תבחרי להודות לה’, אבל זה חייב להיות גדול. שכולם ידעו שהקב”ה עשה פה נס. שכולם ידעו כי מאת ה’ הייתה זאת”. יצאתי מהרב מחוזקת באמונה ועם תקווה בלב.

 

כחודש לאחר מכן, הגיע הבשורה המופלאה. ה’ הטוב שמע לתפילתנו. בלי ייסורים ובלי עיכובים.

 

אני בהריון. התרגשות שאין לה סוף.

 

וכך עברנו תשעה חודשים של שמחה וגם קצת פחד. תשעה חודשים של תפילות ותקוות, אשר בחסד ה’ הגדול, הובילו בסופם לתינוקת מתוקה במיוחד.

 

טליה ברכה שלנו.

 

וזוהי ההזדמנות שלי לקיים את החלק שלי ב”עסקה” עם הרב, ולהודות לה’ – הודיה גדולה. כ 3000 איש מנויים לעלון של  “אוצרות פנימיים”, ועל אף ההתלבטויות הרבות שהיו לי מהחשיפה האישית הזו, החלטתי למלא את חלקי במלואו, ולהודות לה’, כאן, בפניכם.

 

תודה לך ה’ יתברך. תודה שריחמת. תודה שהושעת. תודה שחסכת מאתנו כאבים וייסורים. תודה על השליחים שבדרך. תודה על הזכות להיות הורים. תודה על הנס שלנו. תודה שהראית לנו ולסובבים אותנו, כי אתה הוא “רופא כל בשר ומפליא לעשות”.

 

תודה על טליה ברכה.

 

“ארוממך, אודה שמך, כי עשית פלא” (ישעיהו, כה א).

 

 

14

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

mimon View all posts by אודליה מימון

תגובות

תגובות

1. ליאורה

   13 בדצמבר 2015 at 0:22

   בס”ד
   סיפור מדהים מחזק! לקחתי על עצמי שאם יקרה לי נס. בנוגע למשבר משפחתי שפקד אותנו. בעז”ה אפרסם את הסיפור באוצרות פנימיים.
   חנוכה שמח!

   להגיב
   • אודליה מימון

     13 בדצמבר 2015 at 9:40

     תודה רבה לך! שתראי בעז”ה ניסים וישועות! חנוכה שמח!

     להגיב
2. דינה חממי

   27 בדצמבר 2014 at 20:52

   אודליה היקרה .
   ריגשת אותי מאוד כששמעתי את סיפורך הוכחה שהקדוש ברוך הוא לא עוזב אף אחד הוא רק מנסה אותנו תמיד .
   שיהיה לך הרבה אור ושמחה מכל יוצאי חלצייך
   השם יברך אותך
   דינה חממי

   להגיב
3. צופיה

   6 בנובמבר 2014 at 11:25

   בס”ד

   אודליה יקרה,
   תודה רבה על השיתוף.
   אני מעריכה מאד את הכנות שלך ואת הנכונות לחשוף בפנינו את הכאב וכל מה שהיה.
   הסיפור הזה ריגש אותי ממש עד דמעות. אכן, כמה גדול ה’! מפליא לעשות ורב להושיע.
   שנזכה תמיד לראות את רוב הטוב שהוא משפיע עלינו ונודה כל הזמן.
   תודה גדולה מעומק הלב,
   ושתהיה לכם הרבה הצלחה בגידול הילדים כולם והרבה נחת, ותזכו לעוד ילדים מקסימים, זרע של קיימא לעבודתו יתברך.
   אשרייך שאת מקיימת את נדרך.
   שבת שלום,
   צופיה.

   להגיב
   • אודליה מימון

     6 בנובמבר 2014 at 12:41

     צופיה יקרה, תודה על תגובתך המרגשת. אמן ואמן על הברכות. תבורכי בכל, אודליה.

     להגיב
4. רחלי

   5 בנובמבר 2014 at 22:23

   אודליה, הסיפור ממש מרגש, תודה ששיתפת, שתזכו לרוות ממנה הרבה נחת. היא ממש מתוקונת

   להגיב
5. איילת הדאיה

   5 בנובמבר 2014 at 18:12

   אודליה יקרה, ריגשת אותי כל כך.
   הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו.
   הלוואי ונזכור תמיד שכל ילד וילד הוא נס, גם אם קיבלנו אותו מבורא עולם באופן טיבעי.
   יהי רצון שתגדלו את ילדיכם בנחת, בשמחה, בהודיה ובבריאות איתנה.(טליה ברכה ממש מתוקה).

   להגיב
   • אודליה מימון

     5 בנובמבר 2014 at 18:57

     אמן ואמן. תודה איילת יקרה,
     ומסכימה על כל מילה. כל ילד וכל לידה היא נס ומתנה.

     להגיב
   • משה

     19 בפברואר 2016 at 14:10

     מאד מיוחד ומרגש

     להגיב
6. אורית

   5 בנובמבר 2014 at 17:39

   הרבה נחת מהילדים ,
   סיפור משמח

   להגיב
7. צופיה

   5 בנובמבר 2014 at 16:25

   אודליה יקרה!
   כל פעם מחדש שאני קוראת את הסיפור המרגש הזה יש לי דמעות בעיניים מהתרגשות!
   סיפור כלכך מחזק ומרגש ולא רק בגלל סופו אלה בעיקר בגלל השיעור באמונה ועבודת ה שבו.

   להגיב
   • אודליה מימון

     5 בנובמבר 2014 at 16:28

     צופיה יקרה, תודה! בשורות טובות לכולם.

     להגיב
8. ר

   5 בנובמבר 2014 at 15:39

   מדהים!!זכיתם!!
   תהנו, תרוו נחת.
   תודה רבה על הספר, האתר, התכנים הכל כך מעניינים ומועילים.
   יישר כח:)

   להגיב
   • אודליה מימון

     5 בנובמבר 2014 at 16:29

     תודה לך על המילים החמות!

     להגיב