מאמר

ילד כועס

הילד לא מרוצה, כועס ומיילל…

כהורים אני בטוחה שהסוגיה הזו מעסיקה אותנו מדי יום ביומו. איך מגיבים אל מול ילד עצבני או כועס? מהו היחס הנכון אל מול ילדה שבוכה כי היא רוצה משהו שאי אפשר? מה עושים כשהילדים שלנו לא מרוצים?!

 

האמת היא שהשאלה הזו רחבה מדי בכדי להשיב עליה במאמר אחד כוללני. על אף זאת, אנסה לתת “נוסחה” כללית, שתוכל לתת לנו קריאת כיוון להתמודדות האישית מול ילד שאינו מרוצה.

 

אנחנו ההורים חפצים לראות ולהרגיש שילדנו רגועים, שלווים ומרוצים. וממילא, קשה לנו לסבול כשהם בוכים, מתלוננים, מתרגזים או רבים. הסיבה לכך תלויה בשתי סיבות מרכזיות. האחת היא תחושת האחריות והדאגה ההורית שלנו, והמחשבה (המוטעית) שתפקידנו לדאוג לכל הצרכים שלהם ברגע נתון, על מנת שיהיו שבעי רצון בכל עת. הסיבה השניה, והכמעט מנוגדת לראשונה, היא חוסר סבלנות, וקושי רגשי שלנו להכיל או להתמודד עם מצבי בכי, רוגז או מריבה בין הילדים.

 

כך או כך, אנו מוכרחים לחפש את הדרך היעילה והחיובית להתמודד עם מצבים אלו, שחוזרים ונשנים באופן טבעי, בכל יום.

 

שמאל דוחה וימין מקרבת

 

לפני שאנחנו ניגשים לילד עצבני, בוכה ולא מרוצה, כדאי שננשום עמוק, ונרגע. בסערת רגשות או בעצבנות, וודאי שלא יעיל לגשת לילד (גם במחיר שהילד יחכה עוד כמה דקות עד שניגש אליו).

 

השלב הראשון הוא, יד ימין. “ימין מקרבת”. להעניק לילד תחושה של קרבה על ידי ההבנה לרגשותיו. “אני רואה שאת כועס מאוד ש…”, “אני מבין שזה כואב לך…”, “אני מבינה שהוא הרגיז אותך מאוד…”, “אני רואה שאתה מאוד רוצה…” וכדומה, בהתאם לסיטואציה כמובן.

 

שלב זה הוא חשוב וקריטי מאוד. מילים של הבנה הם אלו שמרגיעות את נפש הילד (כמו גם את נפש המבוגר), ומאפשרות לו להקשיב למילים שיבואו אחר כך. במילים הללו, אנו משדרים לילד שהוא לא לבד. אם מיד נדלג לשלב “השמאל דוחה” (שתכף אפרט), ובטח אם מדלגים עליו בקביעות, הילד שלנו ירגיש שאין מקום לרגשותיו. שלא מבינים אותו. ילד כזה עלול לגדול עם תחושת בדידות בלב, עם תסכול מצטבר ולעיתים הוא אף יכול להפוך למבוגר שמנותק מרגשותיו ואף מתקשה להתמודד עם רגשות הזולת.

 

השלב השני הוא שלב “השמאל דוחה”. השלב שבו אנו לוקחים את הכוח ההורי שלנו, ומנתבים אותו כפי מה שנראה לדעתנו נכון לעשות. למשל, אם הילד שלי כועס על אח שלו, ומנסה להרביץ לו, ואני כאמא לא מסכימה לכך, אני יאמר: “אני רואה שאתה מאוד כועס ש… אבל אמא לא מרשה להרביץ”. או אם נשפך לילד שלי שקית הבמבה על הדשא והוא בוכה שהוא רוצה במבה חדשה, אך אני מתנגד לעניין, אני אומר : “אני מבין שאתה עצוב שנשפך לך החטיף, זה באמת מבאס, אבל אבא לא מרשה עוד חטיף”.

 

כמעט לא משנה באיזה נושא אנו עוסקים, כאשר הילד שלנו משדר מצוקה או קושי, חשוב לתת לו את ההרגשה שאנו מבינים את הקושי שלו. כך שגם אם לא ניתן לו את מבוקשו המידי, עצם ההבנה מרככת ומרגיעה.

 

ועוד מילה לגבי סמכות הורית דווקא. סמכות היא מלשון לסמוך. שהילד מרגיש שיש לו על מי לסמוך, מישהו חזק ויציב ששומר עליו, הוא יחוש בטחון פנימי גדול יותר. הורים שיודעים להיות עקביים, שיודעים לעמוד על דעתם (גם כאשר הילד בוכה ואו משתולל כנגדנו…), ועם זאת כמובן, חמים ומבינים, הם אלו שיתנו לילד את תחושת הביטחון ההורי. ויעניקו לו שלווה ורגיעה.

 

ומכאן לנוסחה הקצרה בנושא- 1. הבנה לרגש אותו מבטא הילד/ה. 2. תגובה פשוטה המבהירה את דעתנו בעניין המדובר. ומי שרוצה להוסיף, זה השלב שבו כדאי לתת ילד הכוונה או כלי אחר בכדי להתמודד עם התסכול שבתוכו.

 

שיהיה בהצלחה רבה,

 

ואל תשכחו, הילדים שלנו זקוקים לנו כמכוונים, מובילים ומעצימים.

להשתתפות בקורס אינטרנטי לחינוך ילדים לחצו כאן

לקביעת פגישה להדרכת הורים אישית לחצו כאן

להזמנת הסדנא לחינוך ילדים באהבה ובשמחה באזור מגורייך לחץ כאן

 

2

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

תגובות

תגובות

  1. ליטל

    17 ביולי 2016 at 13:54

    אודליה יקרה,
    תודה רבה על המאמר המחכים. למדתי המון וכבר מהימים האחרונים שבהם אני משתדלת ליישם, ברוך ה’ רואים תוצאות.
    ישר כח!

שלח תגובה






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר