מאמר

baby-boy-1508121_640

להיות ילד (רק) של ה’…

 

לפני מספר שנים ההורים שלי הכניסו לביתם ילד מיוחד, רונן (שם בדוי). לא ממש ילד, כבר בחור בוגר, שמתארח אצלם בסופי שבוע ובחגים. והילד הזה, שעבר כל כך הרבה תלאות בחייו, מסמל בשבילי תמרור איתות על החיים. הוא כבד ראיה וסובל מעודף משקל. והוא עוד אחד מאותם אנשים, שבאופן טבעי נדמה, שאנחנו טובים ממנו.

 

בספר שמות כתוב: “כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן, אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים”. הקב”ה מזהיר אותנו לא לפגוע ביתומים ובאלמנות, ומי שחלילה ייפגע בהם, עלול גם הוא להגיע לאותו מצב. ואולי כתיקון לחוסר הרגישות שלו, יחווה גם הוא את אותו כאב.

 

ובדור שלנו, כך לפעמים נדמה, יש הרבה אלמנות ויתומים, מסוג אחר. אנשים שאין מי שיגן, ישמור, יכבד, יעניק ויחבק את נפשם.

 

דוד המלך הוא הדוגמה לכך. כל תפאורת חייו היתה קשה ומסובכת. אביו חשב שהוא בכלל תוצאה של עוון אשת איש, שאימו זנתה. כל אחיו רעו צאן יחד, והוא היה לבד. ואף כששמואל הנביא הגיע למשוח את המלך החדש, דוד בכלל לא נלקח בחשבון. אף אחד לא חשב עליו ולא העלה על דעתו, שאולי דווקא את הילד הקטן והדחוי, הקב”ה מחפש למלך.

 

דוד הוא אותו ילד שאף אחד לא רואה. שהדביקו עליו תווית של דחוי, מאז שהוא נולד. דוד הוא אותו אדם, שאף אחד לא יודע את מעלתו, הוא בצד, מתעלמים ממנו.. וכולם ממהרים לשופטו.

 

שמואל הנביא חשב שלאליאב, בנו של ישי, מתאים להיות המלך הבא. אך הקב”ה האיר לו את האמת העמוקה: “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו… כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”. אפילו שמואל הנביא טעה בחטא של כולנו- ההסתכלות החיצונית. השיפוטיות הזו.

 

כמו שכתבתי, קיבלתי הרבה מיילים כתגובה על הפוסטים האחרונים שפירסמתי. ובין המילים שקראתי, לרגעים רציתי לבכות, לעיתים רציתי לזעוק. כאבתי להרגיש איך שכולנו מתבלבלים שוב ושוב. כתבה לי אישה שנמצאת במצב כלכלי קשה, ותיארה את הביקורת שהיא מקבלת מכל עבר. לכל אחד יש מה לומר לה, וכולם יודעים טוב יותר ממנה, מה עליה לעשות. כתבה לי גם בחורה רווקה על אישה שהחלה לנתח אותה ואת אופייה, (בלי לבקש רשות). היא אמרה לה שהיא וודאי מתוסבכת. וכדאי לבדוק איפה יש לה בעיה. ואותה רווקה, רק רצתה להיעלם מהבושה.

 

ותוך כדי קריאה חשבתי לעצמי, איזה עוול. איזה כאב.

 

הרי אף אחד לא יודע מה נגזר על כל אדם, ומה רצונו ותכנוניו של ה’ בעולם. וכל כך קל ליפול למלכודת של הקיטלוג והשפיטה.

 

אך גם הקיטלוג בעיני הוא לא מרוע. הוא מחוסר הבנה.

 

אנחנו מתבלבלים איפה יש לנו בחירה, ואיפה אין. הקב”ה מנהיג את העולם, ולא אנחנו. בעולם שלנו יש מה שנראה כמקובל ורצוי, אבל זה לאו דווקא הנכון בעולם של האמת האלוקית. הבחירה של האדם אינה קשורה לחיצוניות חייו, את זה רק ה’ קובע. הבחירה שלנו היא עמוקה יותר- לעשות טוב, לכבד את הזולת, ולבטוח בה’.

 

ובכל דור אנו עומדים בפני הניסיונות הללו. מול תעתועי העולם.

 

הייתי השבוע בירושלים, ופגשתי ברחוב בחורה שניגנה באקורדיון. הבחורה שאלה אם אני רוצה לשבת ולהקשיב לנגינתה. התיישבתי. והיא ניגנה. “מצווה גדולה להיות בשמחה”, האזנתי ונהניתי. מסביבנו עברו אנשים ולחשו לי: “כל הכבוד”. ואני רק חייכתי וחשבתי לעצמי: ‘על מה כל הכבוד? זו זכות בשבילי לשמוע נגינתה המיוחדת. דווקא נגינה זכה זו, של בחורה שלא נראית כמו כולם, שבוודאי התמודדה מול לגלוג ודחיה. לנגינה שלה יש כוח מרגיע ומרפא’.

 

כשהמשכתי בדרכי, נזכרתי באימרה: “עולם הפוך ראיתי”. נדמה שאנחנו עושים לה טובה, בעוד שהיא זו שעושה לנו.

 

ותוך כדי הרהרתי בכל היתומים של דורנו. אלו שנראים לפעמים מוזרים או עלובים. אנשים בודדים, שלא תמיד מריחים טוב, עיוורים או צולעים.. יתומים מסוג אחר, אלו שנשמתם נמצאת בוודאי הכי קרוב לכיסא הכבוד. אלו שזעקתם עולה ישירות לה’. אבל לא רק עליהם חשבתי. גם על האנשים שנראים הכי נורמלי. לא צולעים ולא מכוערים. אנשים יפים ומטופחים. אלו שליבם פצוע. הנפש שבורה. אנשים שחוו ניצול, או עלבון מתמשך. האנשים שאין מי שיראה את מצוקתם. אנשים שבמקום לקבל חיבוק, חווים ניתוק. במקום לקבל תמיכה, חשים דחיה.

 

ויש כאלו שזהו סיפור חייהם הכואב והמתמשך. אך האמת, שגם למי שחייו עטופים בטוב, יש את הרגעים הללו. הרגעים שנדמה שאף אחד לא רואה. לא מבין. הזמנים בהם אין מי שיחבק. וירגיע. רגעים בהם הנשמה מתעוררת להרגיש שאין עוד מלבדו. וכולנו תלויים רק בו.

 

ודווקא הזמנים הללו מחדדים את עיקר העבודה. לזכור שבכל אדם יש נשמה אלוקית. ואין מושג כזה של טוב יותר מהשני. ואף אחד לא יכול לדון או לדעת, עד שיגיע למקומו.

 

ואולי זה מה שמכונה ‘שנאת חינם’ שבגללה נחרב הבית. והתיקון, כך אני מרגישה הוא פשוט להוסיף כבוד. להביא חמלה ועין טובה. לכבד כל נשמה. גם אם זה ילד קטן, וגם אם זו סבתא זקנה. הרי בסוף כל מה שנראה מבחוץ, הוא רק כלי חיצוני עבור הצלם האלוקי השלם, ששוכן בפנים.

 

***

לפני שבוע פגשתי את רונן. ולפתע הרגשתי צורך לבקש ממנו ברכה. ביקשתי. והוא בירך מכל הלב. הוא הדגיש מה שרציתי, והוסיף עוד משלו. ולאחר מכן, הרגשתי מעין רוגע. משהו בתוכי ידע שלברכה שלו יש  צינור ישיר לאבא שבשמיים… ורק חיכיתי לשפע הטוב שיבוא.

 

 

 

2

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

תגובות

תגובות

  1. 21 ביוני 2017 at 22:46

    אודל בתי האהובה. אין לי אלא לומר לך שכל מה שכתבת גם הפעם,היא אמת לאמיתה. עולם הפוך הוא עולמינו. כתוב בקבלה שיש 4 עולמות מהעליון לתחתון, ועולמינו-הוא העולם התחתון – עולם המעשה, שרובו רע! יחד עם זאת, יש לנו זכות ענקית, לעשות שינוי,ולו רק קטנטן. זה מרומם אותנו ואת העולם. ממש כך! נראה שאת כעת במצבך כל הזמן מרוממת את עצמך ואת הסביבה וממילא את העולם. לא פחות! מי כמוני יודע כמה קשיים יש לך בדרך,אך אינך מוותרת. ממשיכה מטפסת ומגיע בעז’ה לשיא חדש.ה’ הטוב שומר עלייך וימשיך לשמור עליך מכל נגע ומחלה,ממנו תמשיכי לקבל את כוחותיך המופלאים. לומדת ממך כל הזמן. שלך אמא

  2. 20 ביוני 2017 at 0:15

    שלום אודליה, נגעת במאמר בנקודה רגישה, באנשים שסבלו פגיעה נפשית, ואנשים לא מבינים אותם. מי שלא חווה את הייסורים הללו, לא מצליח להכין את ההשפעה של זה על הנפש. והלוואי ותהייה יותר קבלה ויותר סובלנות. תודה שהעלית את הנושא למודעות,
    הלוואי ואנשים יבינו קצת יותר.

Leave a Reply to ספיר גורן






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר