מאמר

אחים יחד

להכיר באמת או “בכאילו”?

למה לא עשינו את זה קודם? איך ייתכן שלא הכרתי אותו בכלל? כל כך הרבה שנים עברנו יחד.. אבל רק בכאילו יחד. צועדים יחד, אבל כל אחד לחוד. פספסתי אותו במשך כמה שנים טובות. הדברים הקטנים הפרידו בנינו. אבל לפחות, אני מודה בכל יום, על שניתנה לי הזכות לתקן.

 

כן, מדובר על אח שלי.

 

אח שגדול ממני בסך הכל בשנתיים. גדלנו יחד. בגילאי היסודי אפילו חלקנו את אותו החדר. הלכנו כמעט לאותם החוגים, לאותה תנועת נוער. התחתנו, הקמנו משפחות. מדי פעם התקשרנו לומר “שבת שלום”, ומה שלום הילדים?”, אבל עכשיו אני מבין שהכל היה רק “בכאילו”. לא הכרתי אותו כלל.

 

אחי הוא טיפוס שקט. מופנם. לא מחפש תשומת לב מיוחדת, טוב לו היכן שהוא. אדם נוח לבריות, שלא תופס הרבה מקום. אני הייתי שונה ממנו עוד מאז שהיינו ילדים. אני הייתי עושה חיקויים בבית, מצחיק את כולם, מתלהב ושובב. אחי בדיוק להפך. גם בתנועת הנוער הייתי בולט במיוחד, אחר כך גם הייתי מדריך. אחי לא. בכיתה ז’ הוא הרגיש שזה לא בשבילו והפסיק ללכת. וכך המשכנו לגדול, כל אחד והאופי שלו, כל אחד והחברים שלו. כששאלו אותי למה אנחנו למה ממש בקשר, אני תירצתי זאת באמירה: “אנחנו פשוט שונים…”. לא שזה לא נכון, אלא שהיום גיליתי כמה שאנחנו גם דומים.

 

אח שלי נפצע קשה. הוא עבר תאונת דרכים קשה שלאחריה היה בבית חולים כמעט שנה. כל המשפחה נכנסה למשבר. הלם. בכי. חוסר וודאות גדול. כמעט חודש היה אחי בטיפול נמרץ, עבר ניתוחים מסובכים, שיקום ארוך, פיזיותרפיה מדי יום.

 

במשפחה החלטנו לעשות תורנויות ולבוא לבקר אותו מדי יום. בכל פעם הגיע בן או בת משפחה אחר. אני הייתי מגיע בימי ראשון. לא ממש ידעתי מה להגיד, ועל מה אפשר לדבר. חשבתי לעצמי כי מה שמעניין אותי בטח לא יעניין אותו. כך שבתחילה השיחות נסבו בעיקר סביב הטיפולים שהוא עובר, הזמן בבית חולים, איך מסתדרים עם אשתו וילדיו וכדומה.

 

פעם אחת, לאחר חודש של ביקורים אמר לי אחי: “תדע לך שאני מאוד מעריך את זה שאתה בא לבקר אותי. אני ממש מחכה לך, ושמח שסופסוף יש לנו הזדמנות לדבר…”. הופתעתי והתרגשתי מהדברים שלו. לא חשבתי שביקורים שלי משמעותיים עבורו. בסך הכל אני אחיו הקטן.

 

אבל המשפט הזה נגע בי. משהו נפתח והשתחרר. מכאן ואילך נפתחו בנינו שיחות עמוקות ואישיות על החיים שלנו.

 

מצאתי את עצמי משתף אותו בדברים שלא סיפרתי לאיש. בקשיים שלי, בהתלבטויות, בפחדים, ואפילו בטראומות קטנות שעברתי ולא העזתי לדבר עליהם עד כה. נדהמתי לחוש ולגלות את חכמת החיים האדירה שלו. את התגובות הרגישות. מעולם לא הכרתי את הצד הזה שבו. לא חשבתי שיש בו כל כך הרבה תוכן פנימי. אשתי צחקה עלי שאני צריך להתחיל לשלם לו על שעות טיפול פסיכולוגי… אחי שיתף אותי גם הוא, על אף שלי לא היו תובנות חכמות לומר.

 

לאחר חמישה חודשים בשיקום אמר לי אחי משפט שלא אשכח: “התאונה הזו לא הייתה תאונה. היא הייתה חסד שכוון משמיים. אני מודה לה’ על כך בכל יום. בזכות התאונה זכיתי לעצור את שטף החיים, להכיר אותך, להכיר אנשים רבים, שעד עכשיו בקושי הכרתי…”.

 

הזדהיתי איתו. אמנם זה לא ממש מתאים שאני אגיד שאני שמח על התאונה שלו.. אבל כך הרגשתי. אני מודה לה’ על הזכות להכיר את אחי ולהתחבר אליו, לראשונה בחיים- באמת. אמנם חבל שלשם כך היינו זקוקים לתאונה הקשה הזו. 

 

פעמים רבות בחיים אנו מסתובבים זה ליד זה. אנחנו “כאילו” ביחד, אבל כל אחד לעצמו. אנו נותנים להבדלים החיצוניים להפריד בנינו, ומפספסים כל כך הרבה.

29

  שנים שבקושי הכרתי את אח שלי. כלומר ידעתי עליו את הפרטים “הטכנים” אבל מעולמנו הפנימי, מהאישיות שלו הייתי רחוק ומרוחק. השקט שלו הרתיע אותי והאמנתי שאין בנינו שום דבר משותף. אוי, כמה שטעיתי…

 

אחי השתחרר. חזר הביתה, התאושש וגם חזר לעבוד. הקשר שלנו ממשיך להיות קרוב, כנה ואמיתי. זה לא שאין דעות שונות או ויכוחים- אבל סופסוף זכינו להכיר באמת. הגיע הזמן שאנחנו נמצאים ביחד, אבל באמת. משתפים, צוחקים, מטיילים, מחוברים. ההבדלים בנינו הם רק חיצוניים.

 

מאושר על שזכיתי. ומקווה שאף אחד לא יצטרף לעבור תאונה או מחלה, בכדי שנלמד להתחבר, להיות יחד,, לאוהב ולהכיר.

 

 

 

 

0

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

שלח תגובה






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר