מאמר

ID-2sisters

מאמר אורח: אחות קטנה- רני נגר

כילדה, לא האמנתי שאמרו לי ‘הזמן עובר מהר’, ‘הימים עוברים השנים חולפות כמו חלום’… איך יכול להיות? הרי למחוגים יש קצב משלהם והם נעים על פיו תמיד. וחוץ מזה להיות בכיתה י’ או י”א ואולי אפילו י”ב זה נראה לי במרחק של אלפי שנות אור, שאפילו אני עם הדמיון הבלתי נדלה שלי – לא הצלחתי לדמיין.

 

ומתישהו בין אז להיום, חציתי את קו ההפרדה, בלי לשים לב הימים הפכו אצלי לשניות, השבועות לשעות והשנים  – למספר ימים. כמו חלום – פוף, כמו סרט רץ שלא נרגע ולא נגמר, עוברים חיי… ילדות, גן חובה, כיתה א, הופ –  בת מצווה, הופ – בגרויות והופ – מה שנה הבאה? (אגב – זו אחת השאלות שמלווה את כל החיים). שרות ועוד שנה, ומדרשה, עוד שנת חיפוש, קצת חו”ל, הודו, לימודים, עבודה, חתונה, הופ – הריון, תינוק… יו… אני אמא… (אני אמא? אני אמא! לא יכול להיות!!!). עוד הריון ספונטני, הופ -  עוד תינוק (אני באמת אמא! הוא אפילו קורא לי אמא!) ובין הטיטולים ההחלפות, הבישולים, הניקיונות והכביסות אח…. הכביסות…. הם אף פעם לא נגמרות… (זאת הקללה שקבלה הכביסה מששת ימי בראשית). טרוף החיים הזה הופך להיות לחם חוק: בית – בעל – בוסית – בייבי. פתאום בשנייה של נחת מול הררי הכביסה (שהחלטתי לטפל בה אחת ולתמיד) קבלתי טלפון – מאחותי, הקטנה.

 

-נו? (ככה מתחילות השיחות שלנו)
-לא יודעת… נראה לי אני עם צירים…

 

צירים?? אחותי? הקטנה?? אני מתבוננת בנייד שבידי כלא מאמינה. לפני כמה דקות, אולי 8, היינו בדרך מבית החולים עם התינוקת המתוקה והחדשה, הריח של שמיכת הפלנל, הורודה והרכה עומד לי עדיין בקצה האף… והחיוך הראשון שלה, והצעד הראשון שלה והמריבות…. כמה רבנו… ואני מקפלת והקולות של אז חוזרים אלי:

 

”סליחה, אלו הנעליים שלי – אז מה אם הם כבר לא עולות עלי – הרשתי לך?”

”אמרתי לך לסגור את המיטה!”

”למה את אף פעם לא עושה מה שמבקשים ממך?”…

“כל היום רק אני עוזרת בבית – למה את לא עושה כלום?”.

”אמא!!! תגידי לה!!!”

 

רבנו על הבגדים, על הקוקיות, על הניקיון, תשומת הלב של אמא… ובאמת, בעומק הדברים, רבנו על מקום. מה המקום שלי בעולם ומה שלה. איך יוצרים יחד משפחה, עם אחיות אוהבות בלי שאף אחת מאיתנו תתפספס.

 

כעסתי עליה המון אז, והיא עלי.

 

פתאום עכשיו – אחרי שעברתי את קו ההפרדה והמחוגים כבר עובדים בקצב כפול, ריחמתי עליה. ילדה קטנה ומתוקה שכל היום רבה עם אחותה הגדולה… וריחמתי גם על עצמי, למה הייתי כזאת קטנונית ולא סולחת ואיך התפרץ ממני כל כך הרבה רוע…

 

כל אותו הלילה חשבתי עליה ועל האיש שלה. חשבתי על התינוק הקטן שהולך להיות להם. מחשבות וחלומות מעורבבים, הנייד ליד הראש וכל פרק זמן שהוא, בדקתי אם יש חדש. עם קרני האור הראשונות – אחותי הקטנה והאהובה הפכה לאמא! והתינוקת שלה, חמודה ושברירית, עם שפתיים יפות ומתוקות, בדיוק כמו שלה.

 

החיבוק שנתתי לה היה ארוך ומשמעותי, כאילו מבקשת סליחה על כל השנים ההן שחלפו ביעף ולא נשכחו. חיבוק מלא אהבה והערכה למי שהיא, ולמקום שיש לה אצלי בלב. חיבוק של אחיות, שכיף שיש לי אותה! יש דברים שהם הרבה מעבר לזמן.

 

ותודה לך מסובב הסיבות שאפשרת לי לתקן.

 

 

 

1

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

תגובות

1 תגובות

  1. אין עוד מלבדו

    25 בינואר 2016 at 0:54

    אהבתי ממש…
    מדהים

שלח תגובה






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר