הורים רבים מתלוננים על מציאות מתסכלת של מריבות חוזרות ונשנות בין הילדים. “שהם מתחילים עם המריבות שלהם, בא לי לברוח מהבית…” אמרה אמא לארבעה בנים. “מאוד מהר זה מגיע למכות הדדיות  וצעקות, איך יצאו לי כאלו ילדים לא מחונכים?!” האם תיארה בתסכול. אבא נוסף תיאר את המצוקה שלו סביב המריבות. “אני אף פעם לא יודע מה נכון לעשות, האם להתערב? להפריד? להעניש? או אולי להתעלם? תמיד הם מוצאים על מה לריב ואנחנו משתגעים…”. למה בעצם זה כל כך מפריע לנו ההורים? האם ניתן ליצור שינוי ביחסים? ומהי התגובה הטובה ביותר למריבות הללו?

אין ספק שמאתנו ההורים נדרשים כישורים רבים ומגוונים. אחד מהכישורים הבולטים הוא, היכולת לסייע לילדנו ולהדריך אותם ביצירת מערכת יחסים חיובית ובריאה בניהם. אלא שלא פעם אנו מתבלבלים בין החשיבות לסייע ולכוון, לבין התערבות מזיקה, שיפוטיות, והגנה חד צדדית.

הגבול הזה אינו פשוט, בייחוד כאשר המריבה עצמה מעוררת בנו רגשות סוערים, ורצון “להשתיק” את המצב במהירות האפשרית. אך דווקא במציאות זו, כאשר אנחנו מתערבבים רגשית עם הילדים, חשוב לנשום לרגע, לעצור, ולחשוב לפני שאני ניגשים להגיב או להתערב. ערבוב רגשי זה מתרחש לא פעם עקב כך שאנו חשים אחריות או אשמה למצב זה. כאשר איננו בטוחים בהורות שלנו, אנו נכנסים ללחץ ולמצוקה בעקבות כל מריבה. לכן, חשוב מאוד לחזק את הביטחון ההורי שלנו, ולהזכיר לעצמנו שמריבות הינם תופעה נפוצה ונורמליות במשפחות “הכי טובות”, ואין הן מעידות על מערכת יחסים לא תקינה בין האחים. מריבות, אם זה מעודד,  בדרך כלל חולפות לאחר תקופה מסוימת, כשהילדים גדלים ומתבגרים. חשוב שנזכור כי כשאנו שומרים על השלווה הנפשית שלנו, ישנו סיכוי גבוה שנגיב בצורה טובה ונכונה יותר.

אך עוד לפני שאנו מגיבים, חשוב שנדע להבחין בין סוגים שונים של מריבות והצקות, אשר יאפשר לנו גם ללמוד מתי הגיע העת להתערב, וכיצד לעשות זאת נכון. באופן כללי ניתן לומר כי כאשר הילדים “מסתדרים” בניהם, האחד מציק, השני מחזיר, השלישי כועס, והרביעי יודע לדרוש את מה שמגיע לו, כדאי לאפשר להם לטפל במריבה בעצמם (על אף שהרעש מציק לנו ההורים לעיתים..). דווקא המרחב שאנו מעניקים להם, מאפשר לילדים ללמוד כיצד פותרים מריבות ואיך מתפייסים לאחר ויכוח. לא פעם, במקרים מסוג זה ההתערבות שלנו רק עלולה להזיק, להחריף, או לתת תחושה שאנחנו ניצבים כשופטים בניהם,  “בעד” מישהו אחד “ונגד” האחר. התערבות זו יכולה להעצים את המריבה ואף לגרום לתחושת אי צדק ופגיעות אצל אחד הילדים. 

בהקשר לכך, אני מוכרחה להדגיש, שבשום אופן לא כדאי לקחת צד או להתערב כאשר לא ראינו במו עינינו מה קרה. כאשר הילדים באים אלינו (אפילו עם דמעות בעיניים..) ואומרים: “הוא התחיל, היא עשתה לי, הוא הרביץ..” אנו לא נוקטים עמדה שיפוטית, אלא מנסים לגשר בניהם ולהרגיע, מבלי לקבוע מי אשם. באופן זה אנו שומרים על הכבוד של כולם, ומשדרים להם שאנחנו פה בשבילם יחד.

מעבר לכך, ובאופן כללי יותר, חשוב כי כל בית וכל הורה יבהיר לילדיו את כללי ההתנהגות בבית. למשל: “אצלנו בבית לא מקללים. אצלנו בבית לא מרביצים”. הכללים הללו נועדו על מנת לשמור על הילדים, ולמנוע מצבים בהם המריבות מגיעות לכדי אלימות.

מתוך כך, כאשר אנו רואים שהמריבה מגיעה לכדי אלימות או לפגיעות מילוליות בניהם, זה המקום שלנו להתערב ולהפריד בניהם באסרטיביות ברורה. חשוב להזכיר ולהדגיש להם כי בבית שלנו אין אלימות ואין מילים כאלה.  חשוב להוסיף, כי התערבות אין הכוונה לעונשים או לצעקות. אפשר לשלוח כל ילד לחדר שלו, או לפינה אחרת, ולעודד אותם, כשיירגעו, לחזור ולשחק לפי כללי הבית.

לא פחות חשוב במצבים אלו, לשמור על הרגיעות הנפשית שלנו. לא לצעוק ובטח שלא לאבד עשתונות. תגובה רגועה אך ברורה, אווירה של אמון בילדים ושל בטחון בהורות שלנו, זה מה שייתן להם את הכוח לחזור ולשחק יחד באווירה טובה ורגועה יותר.

ועוד כמה נקודות חשובות להתייחסות ולתשומת לב.

כאשר אנו מבחינים (לא מנחשים..) כי באופן קבוע אחד הילדים הוא מושא לפגיעות חוזרות ונשנות בין האחים, אנו מוכרחים להתערב ולשמור עליו. ההתערבות לא מוכרחה להיות בזמן מריבה בפועל, לעיתים עדיף לשוחח עם הילדים על כך בזמן ניטרלי, ללא כעס או מתח באוויר. יש פעמים בהם עדיף לעשות שיחה זו, לכל ילד בנפרד ולהסביר כי בבית שלנו מתנהגים בכבוד ולא פוגעים באף אחד. כמובן שכדאי להזמין אותם לדבר ולשתף גם כן בתחושותיהם. כמו כן, כדאי לתת לילד עצמו כלים  לעמוד מול אחיו, להתחזק, ולא לאפשר להם לפגוע בו שוב ושוב.

נקודה נוספת, חשובה גם כן, הינה כאשר אנו מזהים (במו ענינו, ולא כי ילדים אמרו “הוא התחיל…”) כי אחד האחים פוגע באחיו באופן קבוע שוב ושוב. במצב זה חשוב מאוד לקחת אותו לשיחה להסכיר לו את כללי הבית, ולשמוע ממנו איך הוא מרגיש ומה עובר עליו. כשילד מציק לאחיו באופן קבוע, סביר כי יש משהו פנימי בנפשו שמציק לו, ועל כך אנו רוצים לשוחח עימו ולשמוע מה שעובר עליו. בשיחה זו כדאי להדגיש את האמון שלנו בו, את הטוב שאנו רואים בו, ואת הכוח שיש לו לשחק ולתקשר עם אחיו בצורה חיובית וטובה (כמובן שכל הורה ימצא את המילים המתאימות לילדיו).

לסיכום הנושא, חשוב לדעתי לא פחות ואולי אפילו הרבה יותר- לחזק ולעודד את הרגעים הטובים והיפים שלהם יחד. אתם שומעים אותם משחקים יפה בחדר? כנסו לרגע ותאמרו כמה שזה משמח אתכם לראות אותם משחקים בנעימות! חשוב לתת חיזוקים חיוביים על הרגעים היפים הללו, על ויתורים הדדים, על ההקשבה האחד לשני ועל משחק נעים. באופן זה ילמדו הילדים כי תשומת לב מקבלים דווקא מתוך המעשים הטובים, וירגישו כי אכן כיף ונעים להסתדר יחד, לשחק ולא לריב.  

כמו כן, חשוב מאוד כי אנו ההורים נשמש עבורם דוגמא אישית למערכת יחסים טובים וחיובים. כאשר אנו מוותרים האחד לשני, מדברים בנועם, בכבוד, מקשיבים ומשתפים, הילדים קולטים זאת ולומדים גם כן לבנות מערכת יחסים מכבדת וטובה.

בהצלחה רבה, סבלנות, אמונה ובטחון,

אודליה.