מאמר

דופק

מלאך השמירה שמגן עלינו…

לכל אדם יש מלאך מיוחד ששומר עליו. המהר”ל כותב כי  לכל אדם ולכל בריאה, יש מלאך אישי שלוחש לו- “גדל”.

 

את מלאך השמירה שלי, זכיתי לחוש ביח’ בטבת, לפני ארבע שנים. והפעם, לרגל התאריך המיוחד (עבורי), אשתף בסיפור האישי, שהתרחש אז:

****

 

יח’ בטבת, שיחול בעוד יומיים, הוא גם יום פטירתו של סבי ראובן ז”ל, שנפטר ארבע שנים לפני שנולדתי. סבי, ניצול שואה, שאיבד אישה ושני ילדים במלחמה, עלה ארצה, התחתן עם סבתי ניצולת שואה גם היא, והביא לעולם את אבי מורי, ועוד שני ילדים.

 

ביח’ בטבת (שאני מכנה אותו- חי בטבת!) תשע”א, נסעתי למרכז רפואי פרטי, בכדי לעבור “ניתוחון” פשוט. הבהירו לי לפי כן, כי ההליך אינו מסובך, ומרגע סיום הפעולה, אשאר כשעה בחדר התאוששות, ולאחר מכן, חוזרים הביתה.

 

בפועל, העניינים התנהלו קצת אחרת.

 

הניתוחון אכן הסתיים במהירות יחסית, אך ההתאוששות הייתה מוזרה בהחלט. אז עוד לא הבנתי מדוע. לאחר כחצי שעה בחדר ההתאוששות, התחלתי להרגיש רע. לא הבנתי בדיוק מה קורה. אמרו לי לנסות ללכת לשירותים. ובטבעיות, הלכתי. תוך כמה רגעים התחלתי לחוש סחרחורת וערפול כללי, ומשם אני כבר לא זוכרת מה היה.. התעלפתי. הדבר הבא שאני כבר כן זוכרת הוא את הצוות הרפואי עומד סביבי בבהלה, (כשאני שרועה על הרצפה..) ואת בעלי העדין עומד מעלי וצועק: “א-ו-ד-ל-י-ה!!”.

 

החזירו אותי למיטה, לא חשדו במשהו חריג. ושוב לאחר זמן ניסו לעזור לי לקום, בתקווה שאלך הביתה. (שעה של התאוששות, לא?). פעמיים נוספות חזר על עצמו המאורע. רק שהפעם תפסו אותי בזמן. אך שוב לא חשדו בכלום (“אולי היא סתם רגישה להרדמה…”). הזמן עבר והשבת נכנסה. הרופא שטיפל בי עזב מזמן את המרכז הרפואי, וכיוון שמדובר היה על מרכז רפואי פרטי, העבירו אותי למחלקה שלא ממש הייתה קשורה לניתוח שעברתי, ולא היה להם שום מושג מה לעשות איתי, או מה אני עושה שם.

 

 לא אלאה אתכם בפרטים, רק אספר שבהמשך התברר לנו, כי במהלך הניתוח, הרופא פצע את אחד האיברים הפנימיים בגופי. אותו איבר החל לדמם, דימום פנימי בתוך הגוף.

 

ככל שהזמן עבר, הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. הגוף לא מאפשר לי. אט אט החלו להופיע כאבים עזים. התכווצויות חדות מהכתפיים עד למטה, בלי שליטה, ובלי הפסקה (דעו לכן נשים, יש דבר יותר כואב מצירי לידה…), במטרה “לסלק” את הגוף הזר שהתפשט מבפנים. הפעם גם אני התחלתי לצעוק, התחננתי שיביאו לי מורפיום. אך הצוות הרפואי שחשב שאני “סתם היסטרית”, וכמו כן לא היה בקיא בניתוח (ובפציעה) שעברתי, הסכים להביא לי אופטלגין. כלומר, ממש כלום.

 

את הלילה הזה אני לא אשכח. לא אשכח גם בגלל הכאב המחריד, אך לאחר מכן גם בגלל ההבנה, שדווקא בשיאם של הייסורים, הייתה לי שמירה אדירה. לא היה אף רופא שהתייחס אלי ברצינות. שום אחות או דמות רפואית כלשהי שניסה להבין מה הולך. אף אחד לא לקח אחריות. בשבילם ככל הנראה, הייתי מטופלת שהייתה צריכה כבר מזמן ללכת הביתה.  

 

רק בורא עולם שמר.

 

לאחר שהתאוששתי מהמקרה ביררתי הרבה על מה שקרה אצלי, ושמעתי עוד מספר סיפורים (נדירים) על פציעות דומות לשלי, פציעות שהובילו לטיפול נמרץ, לניתוחים חוזרים, ולהסתבכויות, שה’ ישמור. הייתי במעקב במרכז רפואי (אחר…) ושם הדגישו בפני את גודל הנס. “שיהיה לך ברור שהדימום יכול היה להגיע לראש!”, אמרו לי שם, “את מבינה שהיית צריכה להיכנס לניתוח בהול נוסף? היו חייבים לעצור את הדימום ולעקוב אחריו!” הסביר לי רופא מזועזע אחר.

 

במקום שבו אף אדם לא היה שם בשביל לבדוק, לשמור ולהגן, בורא עולם שלח את מלאך השמירה שלי.  לאחר לילה של ייסורים, הדימום הפנימי הפסיק מעצמו. נעצר.

 

אמנם הכאבים לא נעלמו ברגע, והיו לכך השלכות עוד חודשים לאחר מכן, אך ניצלתי מסכנה.

 

על ידי ריבונו של עולם לבדו.

*****

 

אם נתבונן על החיים שלנו, בוודאי כל אחד מאתנו יכול להיזכר ברגעים של שמירה. בתחושה שמישהו מגן עליו. בחוויה שאנו עומדים ליפול, אך מישהו תופס אותנו. מישהו שומר עלינו, שלא נמעד. שלא נצנח. שרק נצמח.

 

באותו היום, חי בטבת, הרגשתי שזכות סבי ז”ל שומרת עלי. עם כל הכאב הנורא, הרגשתי שלא נותנים לי ליפול עד הסוף. מישהו שם משגיח. בורא עולם מחזיק את הגוף. ואת הנפש.

 

“כי יפול לא יוטל, כי ה’ סומך ידו” (תהילים לז’).

 

גם כשנדמה לנו שאנו עומדים ליפול, להישבר, כדאי לעצום עיניים ולחוש, כי ה’ סומך ידינו. מגן. שולח אלינו מלאך שמירה אישי שמנחם, שמרגיע. שמרפא.

 

“המלאך הגואל אותי מכל רע”.

 

נכון שזה לא תמיד קל לחוש את השמירה הזו, להתחבר לאמונה הפנימית שאכן יש מישהו שרואה אותי, ושאכפת לו באמת. אך אם ננשום עמוק, נרפה וננסה להתחבר, נחוש את בורא עולם אתנו, שומר, מרגיע ודואג.

 

מישהו צועד תמיד איתך…

 **

ויהי רצון שפרסום הנס יעמוד לעילוי נשמתו של סבי ראובן ז”ל.

 

 

 

1

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

תגובות

1 תגובות

  1. רחלי

    7 בינואר 2015 at 18:38

    ריגשת וצימררת.. תודה על השיתוף. ותודה לה’ ששמר עלייך אחרת מה היינו עושים פה בלעדייך….

שלח תגובה






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר