מאמר

כיפה סרוגה

על תהליכי החיים, סריגה וזוגיות…

הערב ניגש אלי בעלי ואמר (כמעט בתחינה..): “שבוע הבא יש לי יומולדת (כאילו שלא ידעתי, כבר חודש שאני מתלבטת מה לעשות…), אני באמת לא צריך שתעשי לי שום דבר, לא מסיבה, לא הפתעה, כלום! רק דבר אחד אני מבקש”. כולי הסתקרנתי… מה זה יכול להיות?! אולי איזה ספר מיוחד שיצא לאור? אולי הוא רוצה ליסוע לכמה ימים לרשב”י?… תהיתי לעצמי. והוא המשיך: “אני רוצה שתסרגי לי שתי כיפות חדשות!”.

 

האמת, שהרבה יותר פשוט ומהיר לארגן לו איזו מסיבה מפתיעה.

 

אבל בכל זאת, בעלי כל כך מבקש… אין מה לעשות, ‘נאה דורש ונאה מקיים’- צריך להשקיע בזוגיות. וכך בשעת לילה מאוחרת, כולם כבר מזמן ישנים, סיימתי ב”ה את המטלות המתוכננות להיום. הגיע זמן- לסרוג.

 

בחרתי צבעים, ויאללה לעבודה.

 

האמת שכבר שכחתי כמה זמן וסבלנות נדרשים בשביל לסרוג כיפה (בחוטים הדקיקים האלו שהיו פעם..). לולאה קטנה, ועוד אחת. משחילים בחור, מוציאים. ועוד אחד. ועוד. ועוד. ואני רק בהתחלה. כל כך רחוקה מהסוף. מדי פעם מתבוננת בכיפה, מתבוננת בשעון.. אך נדמה שבקושי משהו מתקדם.

 

ותוך כדי סריגה התחילו לצוף בי מחשבות על יצירה. על עשייה, על החיים שלנו, ועל הדרך שאנו נדרשים לעבור. האמת שזה די דומה לסריגת כיפה.

 

זה מתחיל בקושי להתחיל. בכל פעם יש לנו תרוץ אחר בכדי לדחות את התהליך של השינוי. לדחות את החלום הזה לאושר גדול יותר. קשה לצאת מהמקום “הנוח” ולחפש את הטוב.  קשה לשבת בשעת לילה מאוחרת ולהתחיל לסרוג. ‘הרי יש לו שתי כיפות, אז מה אם הן קצת מרופטות וקרועות? לא חבל לסרוג חדש?’. (ובעלי, אם שאלתם, מתעקש ללבוש רק כיפות שלי…). אולי עדיף קודם לקרוא קצת, אולי רק אכניס עוד מכונה, אתחיל לכתוב עוד מאמר… אבל אין ברירה, בסוף חייבים להתחיל. לצאת לדרך של התחדשות ושינוי.

 

ושוב אני סורגת עוד “עין”, ועוד “עין”. ואפילו סיימתי שורה! אבל הסוף עוד נראה רחוק ולא מציאותי. כן, למרות שאנחנו עושים צעדים משמעותיים. סוגרים פינות, מתקדמים וצומחים- יש לנו עוד דרך לעבור. תהליך אמיתי של צמיחה אינו קורה ברגע. בכדי לבנות בתוכנו קומה חדשה ויציבה, הנפש זקוקה לזמן. להתמדה. לתהליך של הפנמה והתחדשות.

 

‘אויש, נקרע לי החוט!’. כבר הייתי במרץ של עשיה, ועכשיו צריך לקשור מחדש, לגזור, לחבר, להתחיל שוב. ולהמשיך הלאה. ‘אולי זה סימן שאני צריכה ללכת לישון ודי…’. או שאולי, כך אמרתי לעצמי לאחר מחשבה נוספת, ‘אולי זה “סימן” לכך שאני צריכה להמשיך, לרענן את הכוחות, ופשוט להמשיך קדימה’.

 

הסימנים והפרשנות למציאות הם רק בידיים שלנו. אין לנו באמת הבנה בנסתרות. “מה הסימן” או  ”מה הפרוש…”, אנחנו לא יודעים. אלא שכדאי להתרגל להעניק לדברים משמעות של כוח. לחפש את הפרשנות החיובית, הממלאת, המחזקת והטובה בעבורנו.

 

וכן, גם “הקריעות” שבדרך, המכשולים המוצבים בפנינו, הקשיים והדילמות, גם הם באים בכדי לחזק אותנו בדרך. הם לא באו בכדי להחליש או להכניע, הם באו בכדי לעודד- “אתה יכול! אל תוותר! תנשום רגע, תרענן מה שצריך- ויאללה קדימה. אל האור, אל הברכה. אל הכוח”.

 

ואז התרחש הדבר המייאש באמת.

 

נגמר לי החוט. סתם ככה. באמצע הדרך. אין לי חוט! אמנם ישנם צבעים אחרים, אבל חוט כזה- אין. נגמר. ‘איך זה יכול לקרות לי? כיצד לא חשבתי ובדקתי את זה קודם לכן? מה עושים בלי חוט?’. הבטתי אל קופסת החוטים וראיתי שחוטים נוספים ורבים מבצבצים. ‘אבל זה לא מתאים לגוון! זה יהיה מכוער. ובכלל, זה לא מה שתכננתי!’.

 

כל כך הרבה פעמים אנחנו מתכננים משהו מסוים, מציירים בדמיוננו איך זה בדיוק יראה. מה יהיה הצבע, הסגנון, הצורה, הריח והטעם. אנחנו מתכננים, והחיים מוכיחים לנו אחרת. פעמים רבות בדיוק באמצע, משהו נגמר. מסתיים. והייאוש עלול לחלחל פנימה. אך בדיוק בנקודה הזו יש לנו בחירה. האם לוותר על הרצון לתכנן ולשלוט? האם לנסות להתגמש ולשחרר? או להמשיך עם הרצון המדויק שלי, להישאר עיקש בכיוון שלי, בבחירה, בתכנון ובשליטה שיצרתי.

 

וזו דילמה לא קלה. לא פשוט לשחרר ולומר: ‘הכל לטובה. מכאן נמשיך בכיוון אחר, בצבע אחר, ובורא עולם כבר יוביל אותנו אל הטוב’. אבל זו עבודת החיים. להבין שאין לנו שליטה. אנו יכולים להשתדל, אך מלמעלה יחליטו מה ואיך יהיו התוצאות בדיוק. להסכים להרפות אל מול המציאות, אל מול הנהגתו של בורא עולם. לקבל את המציאות כמות שהיא. זהו שלב עיקרי ומהותי במסלול החיים שלנו.

 

‘יאללה שיהיה, נחליף צבע’. אמנם תכננתי שזה יהיה בגווני חום, אך נעבור לירוקים. אין ברירה זה מה שיש. המשכתי לסרוג. שורה ועוד שורה. ופתאום נזכרתי, שבדיוק לפני שנה, ביומולדת הקודם, רציתי להפתיע אותו ולהכין כיפה. אבל… לא זכור לי שסיימתי אותה בכלל. ‘איפה הכיפה הזו? מה עשיתי איתה?’. החלטתי ללכת למגירת החוטים ולחפש.    

 

לא האמנתי למראה עיני! לא פחות מ-4 כיפות היו שם. את כולם הפסקתי באיזשהו שלב באמצע. מכולם “נמאס” לי, והחלטתי להשאירם ככה. חצי. אבל יותר מכך, את כול ההתחלות הללו, שכחתי. לעיתים, כך מסתבר, יש לנו נטייה “לקפוץ” מעניין אחד למשנהו. לחפש את האור מפה, ואחר כך שם, ואולי שוב פה, או שנמצא אותו בכלל כאן. לא תמיד קל להתמיד בכיוון מסוים. להמשיך בדרך מבלי להיכנע לקושי, לזמן, לאורך. לקצב. בכל פעם נדמה לנו שאולי דווקא במקום החדש, אצל האיש האחר, עם רכב חדש, או מטבח חדיש, יהיה לנו יותר קל, יותר טוב.

 

התבוננתי על הכיפות והבנתי, שאם הייתי מתמידה באחת מהן עד הסוף, זה היה לוקח לי הרבה פחות זמן וכוחות, מאשר כל חצאי הכיפות שמונחות להן במגירה הסגורה.

 

החלטתי לסיים את זו שהתחלתי. זה כבר נראה הרבה יותר מרשים ואמיתי. מריחים את הסוף. נהנית להתבונן על היצירה החדשה, שלפני שעתיים לא הייתה קיימת בכלל. מפרגנת לעצמי (ולה’ כמובן…) על הצבעים המרעננים. משהו קצת אחר.  

 

הגעתי לשלב שבו נזכרתי למה פעם כל כך אהבתי לסרוג. חדוות היצירה, ובעיקר התוצר המוגמר, המקום החדש שנולד, היופי המרענן, הנקיות, תחושת השפע מתוך העשייה- מעניקים כוח ומזכירים לנו- כי הדרך אולי ארוכה, אבל שווה ומשתלמת!

 

סיימתי. תודה לאל. ומיד נזכרתי שיש לי עוד אחת לסרוג… אבל, חייכתי לעצמי, לפחות יש לי כבר חצי כיפה מוכנה במגירה!

 

החיים הם צעד ועוד צעד. אך הצעדים שעשינו אף פעם לא הולכים ריקם. אנו מחויבים להמשכיות של הצמיחה שלנו, ובכל פעם הצמיחה וההתפתחות מתחילות ממקום אחר. כבר לא נחזור לנקודת ההתחלה. הגענו גבוה, ומשם נמשיך לעלות!

 

בהצלחה!  

1

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

תגובות

1 תגובות

  1. ח. פ.

    20 בפברואר 2014 at 9:27

    שלום אודליה,
    התרגשתי מאוד לקרא את המאמר על זוגיות, סריגה ותהליכי החיים.

Leave a Reply to ח. פ.






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר