* למאמר קודם בנושא גיל ההתבגרות לחצו כאן

.

דימוי עצמי בגיל ההתבגרות – ומה תפקיד ההורים? (חלק ב’)

“יש לי הורים מדהימים וטובים, אבל כל פעם שאני קצת עצבנית ממשהו, וזה קורה די הרבה… אני מוציאה את העצבים שלי עליהם. לא מקשיבה, מתחצפת, טורקת את הדלת, ואחר כך אני אוכלת את הלב של עצמי. כל פעם זה קורה לי, ואני רוצה לשנות את זה ולא מצליחה…”. תיארה נערה בת 14 כשהיא מאוכזבת מעצמה.

 .

התבגרות, או שלב ההתבגרות, מאופיין בסערות רגשיות ובשינויים במצב הרוח (אמנם לא אצל כולם…). מילים שמעולם לא נשמעו בבית יוצאות לפתע מהפה הקטן שלהם, הסתגרויות, ויכוחים, ולעיתים ניסיונות חוזרים (ומתישים…) לעשות בדיוק הפוך ממה שמצופה. כל אלו (ובוודאי שכל הורה יוכל להוסיף דוגמאות משלו) הם ביטוי לאותם שינויים המתרחשים בנפשו ובגופו של הילד או הילדה המתבגרת.

.

יתרה מכך, גיל ההתבגרות הוא השלב שבו מתקבע אצל הילד הדימוי העצמי שלו. מה אני שווה? כמה אני שווה? מהם הכוחות שלי? עד כמה אני אהוב? האם אני נורמלי? האם אני אדם חיובי או שלילי? וכדומה. בשלב זה בכלל, ובעיצוב הדימוי העצמי בפרט תופסת החברה מקום עיקרי עד מאוד. הבת או הבן שלנו מבלים שעות ארוכות עם חבריהם, אשר אלו, לא פעם מהווים עבורם מעין מראה – למי שהם, ולמה, האם וכמה הם שווים…

 .

וודאי, ברור ופשוט לכל אחד, שמראה זו אינה מדויקת כלל. חברה יכולה להיות מאוד אוהדת, אך גם מאוד אכזרית ומשפילה. החברה אינה מדד מדויק ליכולת, לערך ולטוב האמתי שיש בילד שלנו. ודווקא מתוך ההבנה הזו, חשוב כי אנו כהורים, אחים ומשפחה, נהווה עבורם עוגן בטוח, יציב, חזק ומלא אמון.

.

שהילד או הילדה שלנו יחושו באופן יומיומי, כי לא משנה מה החברים אומרים (או כותבים…) עליהם, אנחנו יודעים עד כמה הם מיוחדים, יקרים, אהובים וטובים, בכל מצב.

.

עיצוב הדימוי העצמי בגיל זה, מחזק את הצורך של הילד לבטא את ייחודי ועצמאותו. צורך זה מוביל לא פעם להתנהגויות קיצוניות שדרכם מנסה הילד לתת ביטוי לאישיותו הייחודית, ולעובדת היותו גדול. התנהגויות אלו, אולי תתפלאו לשמוע, קשות ולעיתים גם מאכזבות את הילד בעצמו. גם הוא היה רוצה לנהוג אחרת, להרגיש אחרת.

.

לכן, על מנת לחזק אצל ילדנו את הדימוי העצמי, לסייע להם לבנות את הביטחון הפנימי, להשריש את תחושת המסוגלות והערך העצמי – יש לנו ההורים תפקידים עיקרי וחשוב.

.

לדחוף ולעודד לעצמאות.

. 

 הילד שלנו הגיע לשלב נוסף בהיפרדות שלו מקן ההורים. הוא מחפש עצמאות וייחודיות. עלינו מוטלת האחריות לאפשר לו לחוש את העצמאות הזו בדרך חיובית ובונה, אשר באופן טבעי תצמצם את הצורך לבטא את העצמאות שלהם, בדרכים שליליות אחרות.

 .

 אחת האפשרויות המרכזיות להעניק את תחושת העצמאות הינה בנתינת תפקידים מאתגרים. למשל, ללכת לקניות לבד, למלא דלק, להחליף פנצ’ר, לבחור למחשב חדש לבית, להכין עוגה, ללכת עם הקטנים לקנות בגדים, להרכיב את השולחן החדש… גם במחיר שאולי הם לא יצליחו. עצם העובדה שאנו נותנים לנם תפקידים מאתגרים וחדשים, משדרת להם: ‘אתה גדול. את גדולה! אתה יכול. אני מאמין בך!’. התפקידים החדשים הללו, תפקידים שדורשים מהם אחריות ובגרות, מחזקים בתוכם את תחושת העצמאות והבגרות אותה הם מחפשים.

 .

 דבר נוסף המעניק לילד חוויה של בגרות הינה המוכנות שלנו לשתף ולהתייעץ עימם בדברים של “גדולים”. למשל: באיזה צבע לדעתך כדאי לצבוע הסלון? האם כדאי לדעתך שנצא לחתונה בצפון? איזה עציצים יתאימו לכניסה? והאם כדאי לנו להחליף רכב?  

 .

 המוכנות שלנו להתייעץ עימם, לשתף, ולדון יחד מעניקים ומחזקים אצלם את תחושת הערך העצמי. תחושה של מסוגלות. של אחריות ויותר מכך של אמון בהם ובאישיות הבוגרת שלהם.

 . 

ואם כבר עסקנו באמון… אחת הנקודות המרכזיות, והלא תמיד קלות הינה נתינת אמון.

 . 

הנערים והנערות שלנו, על אף שלעיתים נדמה שהם אינם זקוקים לנו, הם בהחלט זקוקים, אבל באופן אחר ממה שהיה עד כה. הם זקוקים לקבל מאתנו את ההרגשה שאנחנו מאמינים בטוב שלהם. שאנחנו אוהבים אותם באמת, לא מתייאשים חלילים, מחוברים לטוב שלהם, ולרגע לא מוותרים עליהם. האמון והאהבה שאנו משדרים בסופו של דבר יתנו להם את הכוח לעבור את השלב הזה מתוך כוחות גדולים הרבה יותר, ומתוך בטחון פנימי אמיתי.

 . 

ולסיום והכי חשוב – תפילה ואמונה. הילדים היקרים שלנו, הינם קודם כל ילדיו של בורא עולם. תפקידנו הינו להשתדל, להתפלל, להתאמץ, להתייעץ וללמוד – אך התוצאות בידי שמיים. רק בורא עולם הוא האחראי עליהם באמת. והוא מכוונם לטובה ולברכה.

 . 

אז בואו נאגור כוחות, נחזק ונמלא את עצמנו באמון ואהבה, ונזכור שגם תקופה זו לבסוף – מסתיימת…

 . 

שתראו ברכה רבה ונחת!