“הבוקר התחיל על רגל שמאל וככה כל היום שלי נראה בהתאם…”, או “הגעתי לעבודה, המנהל התעצבן עלי, וככה כל היום המשיך דפוק…” וגם – “אני אדם כעסן, ואין סיכוי שאני אצליח להשתנות..”. מכירים את האמירות או התחושות הללו?

.

פעמים רבות אנו מנהלים את עצמנו, מתייחסים למקום העבודה, לדירה החדשה, לאירוע שיצאנו אליו, או למפגש המשפחתי – לפי איך שהיה בתחילה או לפי המציאות שהייתה עד כה. היא זו הקובעת ומשרטטת לנו בראשנו את ההמשך, והסיכוי לשינוי לא תמיד נלקח בחשבון.

.
אך האם אמנם זה בלתי אפשרי שפשוט יהיה אחרת? האם מוכרח שהמציאות תמשיך כמו שהתחילה?

.

****

.

ילדים מכילים בתוכם כוח אדיר של חיים. ילדים מביאים עמם צחוק, שמחה, בכי לעיתים, השתוללות, וכן רצינות, הקשבה וגם ניסיון לפרוץ גבולות ולהעיז. לילדים ישנו כוח פנימי טבעי- להמשיך הלאה. ליפול אך להמשיך ללכת. לריב ולאחר מכן לשכוח ולאהוב.

.

להתבונן על ילדים משחקים, יכול להיות לימוד מדהים לחיים.

.

השבוע הייתי בגן שעשועים והתבוננתי על שלושה ילדים, בני חמש בערך, קופצים, רצים, מטפסים, נופלים, קמים, צוחקים ומשתוללים. לידם פסע לו אט אט תינוק קטן, בן כשנה וחצי, לכיוון הקרוסלה. הוא ניסה לתפס עליה, מעד ושוב ניסה, עד שלבסוף הצליח לטפס, והתיישב עליה בשמחה. שלושת הילדים הסתכלו לכיוונו ושאלו אם הוא רוצה שיסובבו אותו. הילד הנהן, ולבי התמלא חרדה. חששתי שהם בוודאי יסובבו אותו בחוזקה, ותוך רגע קצר התינוק הקטן ימצא את עצמו מתרסק לרצפה בבכי. אך עוד לפני שהספקתי להתערב, אני רואה כיצד הילדים המדהימים הללו, מתחילים לסובב את הקרוסלה בקצב איטי, ממש “כמו צב”. אחד מהם אף שאל את התינוק: “כיף לך?” והתינוק הנהן. התבוננתי בהם, והתרגשות גדולה הציפה אותי. שלושה ילדים מתוקים, בני חמש, מסובבים בעדינות מופלאה תינוק קטן שיושב לו בנחת ונהנה… כמה רוך ורגישות יצאה מהילדים הקטנים הללו, שאך לפני רגע קט היו שקועים במשחק ובפעילות קופצנית.

.

היכולת לעבור ממצב למצב בכזו מהירות הייתה בעבורי לימוד משמעותי. המעבר הפשוט מהשתוללות לעדינות; מצעקה, להתעניינות רכה; ומקפיצה להליכה איטית מאוד – יש בה לימוד עמוק. 

.

שינוי הוא לא תמיד קל, הוא אפילו קשה. לשנות דפוסי התנהגות, לשנות תכונה בנפש, לעיתים זו עבודה של חיים. אך תחילתה של עבודה זו מוכרחה להיות בראש. במוח ובמחשבה. עבור ילדים קטנים, שינוי בהתנהגות או במצב הרוח, הוא דבר טבעי. הוא חלק מההתנהלות ומהזרימה שלהם, ללא מחשבות רבות מדי.

.

אצלנו, הבוגרים, המנגנון הטבעי נהיה חלוד מעט… המחשבות והתפיסות הפנימיות מעכבות אותנו, והשינויים הללו לא תמיד קלים.

כשאנו למשל אומרים לעצמנו: “הדבר אפשרי! אני יכול!” אנו מחזקים היכולת להצליח. אך כשהתפיסה הפנימית היא: “אין סיכוי, השינוי הזה הוא בלתי אפשרי…” אנו הופכים אותו במו ידנו להיות כזה.

.

המוכנות להאמין בשינוי הינה חלק בסיסי בתהליך של טיפול או יעוץ. ראשית כל אמונה זו מוטלת על המטפל. המטפל מוכרח להאמין שהשינוי אפשרי. שהאדם או הזוג הניצב מולו, אכן יכולים להגיע אל הטוב אותו הם מבקשים. לולא האמון הזה, מהיכן יהיה לו את הכוחות ללוות אותם בדרכם? מהיכן ייתן בהם את האמונה שהם מסוגלים? ומעבר לכך, אפילו מבלי להתכוון, הוא עלול להעביר להם תחושה של ייאוש או חוסר סיכוי… לעניות דעתי, מטפל שאינו מצליח לראות בדמיונו או להאמין שהשינוי אפשרי, ככל הנראה נדרש להבין, כי האדם העומד מולו, לא מתאים לטיפולו.

.

יתרה לכך, עלינו באופן אישי, מוטלת משימה – לפתח את האמון בהצלחה, בשינוי, בכוח ובישועה.  כשאנו מסוגלים להביט במראה ולומר לעצמנו: “אתה יכול! אתה בדרך! זה קרוב!” – אנו סוללים את הדרך להצלחה. בטיפול ניתן לראות באופן ברור, כיצד אותם אנשים המאמינים בכוח השינוי, פותחים את הדלת לשינוי המיוחל בקלות רבה יותר. בלי אמון בדרך, בלי אמונה בשינוי, וללא חיבור לכוח ולמסוגלות, יהיה לנו יותר קשה (אך לא בלתי אפשרי…) לסלול לעצמנו דרך חדשה.

.

ילדים מלמדים אותנו להאמין. ולהזכירכם, גם אנו היינו ילדים לא מזמן (…) וידענו לעבור ממצב למצב. לעשות שינוי. לסלוח אחרי מריבה. להתקרב אחרי קטטה. ולהמשיך ללכת אחרי נפילה.

.

*****

.

אני זוכרת לפני שנים רבות, כשהייתי בתיכון, לחשתי לחברה, בסיום התפילה, רגע לפני אמירת “עלינו לשבח”, שכל התפילה כלל לא כיוונתי, ושזו הייתה תפילה “סתם”. החברה אמרה לי בטבעיות: “שום דבר עוד לא נגמר. עכשיו תעשי שינוי ותגידי עלינו לשבח בכוונה…”.

.

שום דבר עוד לא נגמר באמת. גם היום שהתחיל עקום יכול להתיישר, גם הבוס שכעס יכול להירגע, גם האירוע שהתפקשש בהתחלה יכול להסתיים בשמחה גדולה, וגם העצבות שבתוכי, העצלות, הקנאה, הקפדנות, הייאוש או החוסר ההצלחה – יכולים להשתנות, להתהפך, ולהמשיך בטוב אמיתי ואחר.

.

האמינו. זה הכוח שלנו. וה’ הטוב יעזור.