לרוב אני משתדלת להימנע מלכתוב דברי אמונה באופן ישיר, ובטח שלא פוליטיקה. אבל היום, כאשר טרגדיה רודפת טרגדיה. אסון אחרי אסון. הלב כבר לא יכול להכיל. עוד יתומים. עוד אלמנות. עוד משפחה, שחשך עליה עולמה. תרשו לי הקטנה, פשוט לדבר אמונה. כי אי אפשר להתעלם מהמציאות הנוראה.

ובתוך כל הקושי הזה נשמעת אמירה מבלבלת מאוד. “תהיו חזקים”, אומרים לנו. “אנחנו לא נשברים”, מכריזים שוב ושוב. אבל נדמה שכדאי לעצור רגע ולהבין, מה פרוש להיות חזקים? האם זו הדרך לישועה שלנו? ומאיפה יש לנו את החוזק הזה? ומיהו בכלל האדם החזק?

אחד הדברים שמזעזעים אותי בכל פעם מחדש, אלו התמונות “מזירת האירוע”. ‘למה? למה לפרסם את הזוועה הזאת?! למי זה מועיל?. ופעם אמר לי אדם אחד: “אנחנו צריכים להיות מספיק חזקים בכדי להסתכל על התמונות הללו, ולראות מה שהתרחש”. אבל האם בכך נמדדת חוזקה?  האם כשאנו מקשיחים את הלב להתבונן בתמונות הללו, האם זו חוזקה? אני מאמינה שאלו רק מחלישים אותנו. מטמאים. ממלאים אותנו בפחדים. מחלשים את כוחות הנפש. מחלישים את התקווה.  

ושוב אני תוהה, מה זה אומר להיות חזק? להציב עוד בטונדות ברחובות ירושלים? לשמור על איפוק? או אולי להציב עוד מצלמות אוויריות ברחובות ארץ ישראל?

חוזק לפעמים, הוא דווקא המוכנות להיות חלש.  

בני ישראל היו עבדים במצרים 210 שנים. סבלו עבדות נוראה וצרות קשות. אבל שנים ארוכות הם היו חזקים. הם חשבו שהם יכולים להתמודד לבד. הם היו בטוחים כי יוכלו להסתדר עם פרעה, לדבר איתו ועם אנשיו, ולטפל במצב בכוחות עצמם.

אך רק כשהם הסכימו להיות הכי חלשים שיש, ברגע שהם הבינו שהם לא יכולים יותר לבד, כאשר הם כבר לא יוכלו לדבר מרוב סבל,  ופשוט- זעקו אל ה’ שיושיעם. אותו הרגע- נשמעה תפילתם.

“ויזעקו- ותעל שוועתם”.   

להיות חזק לפעמים, זה דווקא להיות מוכן להכיר בכאב באמת. להכיר בעוול הנורא שמתרחש. כאשר בארץ ישראל, נרצחים יהודים בעודם עומדים ומתפללים בבית הכנסת, צריך לזעוק את זה. ולא לראש הממשלה. אלא לבורא עולם. לאבא שלנו. בכי הוא לא חולשה. בכי הוא המקום שמוכן להודות בכאב. שמוכן לומר: “נעשה כאן עוול!!”. (וזה דרך אגב, גם ההיתר ההלכתי היחיד לראות את תמונות הזוועה,  אם המטרה שלנו בראיה זו הינה להתעורר בזעקה ותפילה אל ה’- אז מותר לראותם).

אני בעד להפיץ את הטוב ולהתמקד באור, אבל לפעמים צריך גם להכיר ברע, ולמחות עליו. לזעוק עליו. לא להסתפק במשפט “יהיה טוב” או “הכל לטובה” ולהמשיך בשגרה. לפעמים צריך להיות לרגע חלשים וזקוקים. להבין שאין לנו כוח לבד. בואו נבכה על ירושלים שלנו. בואו נבכה על האנשים והנשים שנטבחו על אדמת ישראל.

והכי חשוב- בואו נודה בכך שרק ה’ יכול להושיע. בואו נזעק אליו!

כתוב בחז”ל כי הניסיון של הדור האחרון לפני הגאולה השלמה, יהיה ניסיון האמונה. ניסיון שבו למרות הקשיים, למרות החושך- נדע לפנות אל ה’, ולהאמין בו. נדע להגיד ולהאמין: “ממעמקים קראתיך ה’!… והוא יפדה את ישראל” (תהילים קל’). כשאנחנו הולכים עם האמונה, מתפללים אל האלוקים, משם תבוא לנו הפדות והישועה.

אז בואו  נפסיק לחפש פתרונות “חזקים”. אלא נהייה חלשים, ונפנה אל החזק מכולם. אמנם, זה לא סותר את ההשתדלות המעשית שנדרשת מאתנו, אך האמונה היא השורש והכוח של כל השתדלות שהיא.

בואו לא נמתין עוד שנים של סבל שכול וייסורים. כבר עכשיו נקדיש זמן לזעוק אל ה’. להודות שבלעדיו אין לנו הכוח. בואו נבכה יחד על היתומים, האלמנות, האחים. ההורים, על כולנו.

****

על השאלה מיהו האדם החזק, עונה דוד המלך בספר תהילים: “קוה אל ה’, חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה’”. האדם החזק הוא זה שממשיך ומקוה אל ה’ שיושיע אותו. הוא זה שמבין שרק מבורא עולם תגיע הישועה. הוא זה המאמץ את ליבו לפנות אל ה’ למרות שקשה לו. קווה אל ה’- חזק! תתחזק. וקוה עוד ועוד- רק אל ה’.

כי אם כל אחד מאתנו יקדיש עוד דקה ביום של תפילה מהלב, עוד דקה שבה הוא יהיה לרגע חלש, יזיל דמעה על עם ישראל, ויגיד לבורא עולם: “אנחנו לא יכולים יותר! אנא ה’ הושיעה נא!”.

בעז”ה תעלה שוועתנו מהרה, ויושיענו.