לפני כחצי שנה, הבת שלי התחילה ללכת כשהיא מחזיקה בשולחן, נותנת יד או צועדת עם הליכון של ילדים. האמת שהתלהבתי שכבר בגיל שנה היא מתחילה ללכת (אצלנו הילדים לוקחים את הזמן בנחת..).

אלא שבמשך חמישה חודשיים היא המשיכה ללכת רק כשהיא נשענת או נעזרת בחפץ, אבל לא באופן עצמאי. לפני שבועיים זה קרה. הפעוטה המתוקה, פשוט עזבה את כל המשענות למיניהן, והחלה ללכת בכוחות עצמה! אלא שההתלהבות הייתה מוקדמת מדי.. שוב נמאס לה. והשבוע החליטה הגברת, פשוט לחזור לזחול. כך לא נופלים, לא מאבדים שיווי משקל… פשוט מתקדמים מהר ובטוח.

כשהרהרתי על תהליך רכישת מיומנות ההליכה אצל בתי, חשבתי גם עלינו. על החיים. ובעיקר על המקום של הייאוש.  

****

לפני כשנה הייתה אצלי אישה מקסימה שסבלה מקושי מסוים, במשך שנים ארוכות. כבר בתחילת ההיכרות עמה, חשתי שהקושי העיקרי שלה איננו הבעיה ממנה היא סובלת- אלא חוסר האמון שלה בכך שיכול להיות אחרת. הייאוש חדר לתוכה עמוק עמוק. וכמה שניסיתי לתת לה כלים, תובנות חדשות, העצמה וחיזוק- הייאוש היה חזק מאוד. כל ניסיון לשינוי הוביל להתייאשות מהירה ולאמירה: “זה לא יעזור…”.

במקרה שלה (ובמקרים רבים אחרים) נדמה כי מעבר לכל בעיה או התמודדות, המחסום העיקרי הוא הייאוש. ולהפך, הכלי החזק ביותר לצאת מכל קושי הוא בדיוק ההפך, התקווה.

האמון בהצלחה. האמון בכוח שבי. האמון והתקווה בכך שהדברים ישתנו ויסתדרו.

אלא, שפעמים רבות, דווקא במקרים בהם ניסינו כל כך הרבה, או כאשר הקושי נמשך כבר שנים ארוכות, קשה לנו לדמיין את עצמנו בלעדי הקושי. חוסר האמון הופך להיות חלק טבעי מאתנו ומחיינו.

ומה הקשר להליכה של הבת שלי?

כל מי שסיפרתי לו שכבר חמישה חודשים היא הולכת עם עזרה, אך לא מעיזה ללכת לבד, אמר לי בחיוך: “מה את דואגת? בסוף היא בטוח תלך…”. וגם עכשיו, כשהקטנטונת חזרה לזחול, כולנו מסתכלים עליה בחיוך, אך בטוחים שבעז”ה, בקצב ובדרך הייחודית שלה- היא תלך.

וזו בדיוק הנקודה.

הביטחון או האמונה החזקה שהדברים יסתדרו, הם אלו שהופכים את המסע כולו לפשוט ונעים יותר. לעומתם הייאוש והמחשבה שאולי לעולם זה לא ישתנה- מקשה עלינו את הדרך. את החיים עצמם. הייאוש מכביד על התהליך כולו.

אופטימיות דורשת אומץ

“תכלית הטוב להיטיב”. כך מסבירים חז”ל, הקב”ה ברא אותנו, על מנת להיטיב לנו. בורא עולם חפץ שיהיה לנו טוב. אלא שבשביל להאמין בטוב ובהצלחה, אנו נדרשים לגייס אומץ.

למה אומץ?

אומץ לנסות על אף הסיכוי להתאכזב. אומץ להשתדל למרות החשש ליפול שוב. אומץ להיאחז בטוב על אף הקושי. אומץ לנסות. לקוות. לשנות.

אישה אחת אמרה לי פעם: “אני כבר מיואשת מהתקשורת עם בעלי, אין סיכוי שהוא ידע להבין אותי, אין. פשוט אין”. שאלתי אותה האם היא מנסה לדבר איתו, האם היא יוצרת הזדמנויות “להתאמן” על התקשורת וההבנה. לרגע, היא אפילו לא הבינה את שאלתי. “מה זאת אומרת לנסות שוב? אין לי כוח להתאכזב יותר, אין לי חשק לנסות שוב. אז לא, אני ממש לא מנסה”.

וזוהי בדיוק הבעיה שלנו.

מוכרחים לנסות שוב!

אנחנו מתייאשים ומפסיקים לנסות. אנו מתייאשים ובכך מחזקים את התקיעות. אנו מוותרים על הסיכוי לשינוי. הרי, רק הניסיון החוזר, המוכנות להעז, ללמוד ולתרגל- רק אלו יאפשרו לשינוי לקרות. אם אנחנו באמת רוצים להתקדם, לשפר, לחזק ולשנות- חייבים לנסות שוב! לאגור אומץ- ולהעז.

כשילד לומד ללכת, הוא מוכרח לעבור בדרך נפילות ומעידות לא מעטות. אך האם ראיתם פעם ילד שוויתר על ההליכה לגמרי? פעוט שהכריז: “נמאס לי לצעוד וליפול, פשוט אמשיך לזחול כל ימי חיי?” הניסיון החוזר, ועמו התקווה והאמונה בטוב שיגיע- הם הכוח המרכזי לצמיחה, לשמחה ולשפע חדש וטוב שיגיע.

לא ניתן לייאוש לנצח אותנו…

בהצלחה רבה, מאמינה בכם!

מוזמנים להגיב ולשאול כאן למטה.

 .

.*****

“בשבילי נברא העולם”- סדנא להעצמה אישית, לחיזוק המודעות, להגברת העין הטובה!

להתחבר ולהכיר את פנימיותך מתוך מקום של קבלה עצמית,

לחזק דימוי עצמי חיובי, לחזק את השמחה והאמונה

ולקבל כלים מעשיים להתמודד עם אתגרי החיים מתוך אהבה, שמחה והרבה כוח.

לפרטים והזמנות לחצו כאן