“אי אפשר לדבר עם אשתי על כלום”, “כל פעם שאני חושב אחרת ממנה, היא מתפוצצת”, “אנחנו לא מצליחים לשוחח ברוגע על שום דבר”.  

את המשפטים הללו ודומיהם, אני שומעת לעיתים קרובות.  מדוע התקשורת הזוגית היא מורכבת כל כך? כיצד ייתכן שאיש ואישה, המצליחים לשוחח עם אנשים רבים בחייהם, אך רק אחד עם השני הם אינם מצליחים לדבר מבלי לריב? ובעצם, מה ההבדל בין תקשורת זוגית, לבין כל תקשורת אחרת?

אז זהו. יש הבדל גדול.

ואתחיל מהסוף. חשוב להבין ולדעת, התענוג הגדול ביותר אצל האישה, הוא להרגיש שבעלה מבין אותה. מרגיש אותה. מתפעל ממנה. נותן לה מקום. אישה זקוקה להרגיש, ולא משנה באיזה נושא מדובר, שבעלה קודם כל מבין את הכוונה שלה. מבין את הדעה שלה. מעריך את החשיבה שלה.

רוב רובם של הפיצוצים המתוארים, הם כאלו שבהם בן הזוג לא הצליח לתת לאשתו את התחושה הזו. ברוב המקרים הוא פשוט ‘קפץ’ מיד להגיד את דעתו, דבר שהספיק בכדי לגרום לאישה להרגיש שהוא אינו מבין אותה, שהוא לא נותן לה מקום, ולעיתים אף יביא לכעס ולהתפרצות מצידה.

“אם אני לא חושב כמוה היא מיד כועסת! וזה לא מקובל עלי…. זכותי להגיד את דעתי!” כך אמר לי בעל מתוסכל. והוא צודק. זכותו להביע את הדעה שלו, וזה עיקר הקושי. וארחיב מעט.

טבע האישה כאמור הוא, לרצות להרגיש שבעלה מבין אותה ונותן מקום לדעה שלה, ועם זאת, טבע האיש הוא לחפש את הנבדלות שלו. את המרחב האישי שלו, גם בעניין זה, של הבעת דעה. ובאופן פשוט, הצרכים הללו מתנגשים, ויוצרים חיכוכים רבים (וכואבים).

אך ברגע שנדע לזהות את הצרכים המנוגדים ולתת מקום האחד לשני, נוכל למצוא את דרך המלך, שתיתן מקום עבור צרכיהם של שני בני הזוג.

בהתחלה אולי זה נראה קצת קשה, אך באמת העניין הוא בעיקר תרגול והסתכלות מזווית חדשה. למשל, ברגע שנדמה לך כי אשתך כועסת או לא נותנת להביע דעתך, תעצור רגע ותנסה לחשוב, האם הצלחת להעניק לה את התחושה שאתה מבין ונותן מקום אמיתי לדברים שלה? כאשר נפנים, שלא משנה  באיזה תחום מדובר, בת הזוג זקוקה לתחושה שיש מקום לדברים שלה. שבעלה מעריך וקשוב לדבריה, אז בעז”ה ובאופן טבעי (בדוק ומנוסה!) יגיע השלב שהיא תשמח לשמוע גם את דעתו.

ואם נשאל, מדוע דווקא הגבר צריך להיות זה שעושה את השינוי הראשוני? אולי נדרוש דווקא מהאישה שתלמד לקבל דעות שונות? אלא שכיון שמדובר בצורך מהותי בנפשה של האישה, יהיה קשה עד בלתי הגיוני לדרוש זאת ממנה. אישה זקוקה לתחושה שהיא חשובה לבעלה, וזה מתבטא גם בתקשורת בניהם.

כאשר בן הזוג יצליח להבין זאת, ובעז”ה ליישם, הוא יראה איך הלב שלה נפתח אליו בחזרה, ובוודאי שיהיה לו מקום להוסיף ולהשמיע את דעתו.

הבהרה חשובה נוספת, ההבנה צריכה להיות ממקום כנה, ולא מעושה, למשל עד שתזהה כי בת זוגתך נהנית ומתענגת מהתחושה שאתה איתה.

ולכל מי שעדיין מתלבט…. תחשבו רגע על עצמכם. כשאתם מביעים דעה או משוחחים עם חבר על עניין מסוים, כיצד תרגישו אם החבר יחזור על דבריכם וישדר לכם שהוא מעריך את דבריכם, ורק לאחר מכן יוסיף את דעתו? וכיצד תרגישו אם החבר ישמע אתכם (או גם יקטע אתכם), ותוך רגע יאמר דעה אחרת? באיזה מהמקרים תקבלו הרגשה טובה יותר? בוודאי שבמקרה ראשון. וכל זה נכון בעוצמה רבה יותר בקשר הזוגי.

הקב”ה טבע כי בין בני זוג ההיזקקות הרגשית גדולה ועוצמתית. וממילא הרגישות ההדדית היא יותר גבוהה, (התקשורת קצת יותר מסובכת…) אך גם היכולות להעניק הרגשה טובה, ולגרום לאושר האחד לשני, היא גדולה הרבה יותר מאשר בכל קשר אחר.

מאמינה בכם, נסו לתרגל, ואשמח שתשתפו אותי,

בהצלחה רבה!