לכל אדם יש יום מיוחד בשנה, שהוא היום שלו. היום שבו נשמתו ירדה לעולמו, ומסעו האישי בעולם החל. היום, ממש לפני כמה שעות, החל היום שלי.

ובעודי מכינה את ארוחת הערב לילדיי, שמעתי דפיקות בדלת. ניגשתי לפתוח, ולהפתעתי הרבה עמדה שם חברה יקרה, עם זר פרחים, וקריאה נרגשת “מזל טוב”. כיוון שאני עצמי לא זכרתי שממש עכשיו החל יום הולדתי, עמדתי לרגע בהלם. אך מהר מאוד החברה הזכירה לי את הסיבה לזר החגיגי- כשהיא ברכה אותי עם דמעות בעיניים, בשפע של ברכות חמות ולבביות.  

התרגשתי, כמו שלא התרגשתי מזמן. הרגשתי שדמעות מתחילות לזלוג גם מעיני, דמעות טובות, של אהבה. וזאת בעיקר מתוך התחושה המרגשת שהיה לה חשוב להיות שותפה איתי היום. לשמח אותי, לברך מעומק הלב, ולהראות לי שהיום הזה משמעותי גם עבורה.

תחושת השותפות מילאה אותי שמחה.

אחרי שילדיי נרדמו, התבוננתי שוב על הרגע הזה.

נראה בפשטות, כי כל אדם זקוק לתחושה שמישהו שותף איתו. שמישהו חווה יחד עימו את השמחות שבחייו, וכך גם את הקשיים. לא פעם נדמה שהאנשים המשמעותיים בחיינו, הם אינם אלו שנתנו לנו את העצה הכי טובה, אלא דווקא אלו שידעו להיות שותפים עבורנו. בהקשבה, באכפתיות, בתשומת הלב, ובנכונות להכיל את רגשותינו. אותם אלו שמעניקים לנו את תחושת הביטחון בכך שאפשר לשתף אותם, שאנחנו חשובים עבורם, הם אלו שחסדם נחקק בתוכנו, והם עצמם משמעותיים לנפשנו.

היום ב’ באלול, הוא גם יום הולדתו של הרב וואזנר, זצ”ל. אמנם לא הכרתי אישית את הרב וואזנר, אך בליבי ישנה  הכרת הטוב גדולה כלפיו. כשאמי היקרה, היתה בהריון עמי, הרופאים הורו לה להפיל את העובר מחשש למומים כבדים ובעיות של פיגור ל”ע (ובפרט שהיו לה כבר חמישה ילדים בבית). הורי הלכו להתייעץ עם הרב שמחה הכהן קוק שליט”א, אך הרב קוק אמר שאינו יכול לפסוק בסוגיה כל כך מורכבת, ושלח אותם להתייעץ עם הרב וואזנר. אבי שמע בעצתו של הרב קוק, ונסע אל מעונו של הרב וואזנר. כשהגיע אל הרב וואזנר, פירט אבי את המצב הרפואי, ואת המלצתם הגורפת של הרופאים להפיל את העובר.

הרב וואזנר האזין לדברים בקשב ובאכפתיות רבה, ולאחר כמה רגעים הרגיע את נפשו הדואבת של אבי ואמר לו ברוך: “העובר הזה יביא לכם הרבה נחת”. 

.

בחסדי ה’ תחזיות הרופאים התבדו. ומדי פעם מזכירים לי הורי את הברכה של הרב וואזנר, אשר כנגד כל החששות, נתנה להם את הכוח להמשיך את ההיריון, ולהאמין שיגיע סוף טוב. ובאופן מופלא היום שבו אמי כרעה ללדת, היה זהה ליום הולדתו של הרב וואזנר בעצמו.

על הרב וואזנר ישנם סיפורים אישיים רבים, אך המכנה המשותף של סיפורים אלו, הינה העובדה כי הרב לא היה מסתפק בלתת עצה, אלא היה נותן תחושה של שותפות אמתית אל מול הצער, הכאב או הסוגיה האישית המורכבת. וכך גם בזמני שמחה, כאשר הגיעו אנשים לבקש ברכה לרגל חתונה או שמחה אחרת, הרב היה מביע שמחה רבה ומברך בהתרגשות גדולה, כאילו היתה זו שמחתו שלו.

ולהבדיל מכך, אנשים רבים מסתובבים בעולם בתחושה שהם אינם חשובים, אינם יקרים, או אינם מעניינים איש. עד שלפעמים נדמה שמשימה כל כך פשוטה, כמו התעניינות חמה ושותפות לנפש הזולת, נשכחה מאתנו.

תחושת השותפות הזו, מעניקה רוגע נפשי וחוויה עמוקה של “אני לא לבד”. מישהו רואה אותי. חושב עלי.  את הכוח של הענקה זו, ניתן ללמוד מסיפורו של איוב. בספר איוב, אמר ה’ לשטן שהוא רשאי לעשות לאיוב כל אשר ירצה, אך לא להורגו.  “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר” (איוב ב, ו). אחד הפירושים המופלאים לאמירה זו, מבאר את הסיבה לכך שהשטן השאיר לאיוב את חבריו. השטן יידע שאם ייקח לאיוב גם את חבריו, נפשו תתמוטט ותמות. השטן נטל מאיוב את כל משפחתו ורכושו, אך השאיר לו את חבריו, על מנת שישתתפו עמו בעול הנפשי, ובכך ייתנו לו הכוח להמשיך ולחיות. (הרב שמואלביץ).

היכולת לתת לזולת תחושה של חשיבות וערך, היא מתנה גדולה שאנו יכולים לתת האחד לשני. מתנה שמעניקה חיים. וככל שמעמיקים בכך מבינים כי לא צריך להתאמץ בכדי לקיים את מצוות “נושא בעול עם חברו”. רק  להטות את הלב, ולהעניק לרגע את התחושה- שאני יחד איתך עם הקושי, או עם השמחה. 

השותפות הנפשית יכולה לרפא את הזולת. לרומם וכאמור, להחיות. וכשפותחים את הלב, ניתן לראות בכל מקום את אותו אדם שזקוק ללב חם וקשוב, שישתתף עימו. אם זה החבר, השכן, ובפרט הילדים היקרים שלנו, בני ביתנו ומשפחתנו. דווקא בחודש אלול, כשאנו מתכוננים לשנה החדשה, זהו זמן מיוחד, להגדיל בתוכנו תכונה זו, ולחזק האחדות, הרגישות והשותפות החמה וההדדית.

 ***

ויהי רצון שדברים אלו יהיו לעילוי נשמתו של הרב וואזנר זצ”ל (שהיום כאמור חל יום הולדתו), אשר בברכתו החמה, העניק כוח ממשי להורי, ועד היום ברכתו מהדהדת בתוכי.