מאמר

תינוק01

הכול בסדר? מצפים לילד גם בליל הסדר

 

הפסח מתקרב, המפגש המשפחתי הגדול אצל אבא ואמא. ואני ועופר לבד. שוב לבד.

 

לרות כבר נולדה הבת השלישית, לרועי הרביעית, ואפילו טלי שהתחתנה לפני שנה כבר הספיקה ללדת את יוחאי החמוד. ואני, אני חוגגת חמש שנות נישואין. ארבע שנות טיפולים. ואפס ילדים.

 

ואני מדמיינת את כולנו יושבים מול שולחן הסדר המפואר, הילדים הקטנים משחקים ומרעישים, ההורים שלהם מחייכים ומרוצים, ואני צריכה למרוח חיוך גדול, להאיר פנים ולשדר לכולם שהכל בסדר.

 

אבל זהו, שהכל- לא בסדר.

 

בזמן שהילדים שרים “מה נשתנה?”, הדמעות שלי חונקות אותי מבפנים, הכאב ממלא כל פינה, וכל כך קשה לי. חמש שנים של ציפייה מורטת עצבים. של אכזבה ותקווה. חמש שנים של תפילה לשמוע את הבן שלי שר ושואל: “מה נשתנה?…”.

 

בחגים זה הכי קשה. לראות בעיניים שלכולם כבר יש, ולי עוד אין. לקלוט את המבטים, ולהרגיש את הכאב הצורם על כך שמשהו אצלי לא בסדר… משהו אצלי חסר. חסר כל כך.

 

כל הילדים רצים לחפש את האפיקומן. אני אומרת לעופר שילך לחפש גם הוא, אולי הוא ימצא ונקבל מתנה מסבא. אני גם רוצה מתנה. אני כל כך זקוקה למתנה.

 

ובבוקר החג, כולן מספרות איזה לילה קשה עבר עם הקטן/ה שהתעורר/ה כל שעה…

 

ואיזה לילה עבר עלי? מחשבות בלי סוף, דאגות, חלומות, בכיות ותפילות.

 

“אנא, אבא שבשמיים, שבחג הפסח הזה אצא לגאולה שלמה”. אני ממלמלת אל תוך השעות הקטנות של הלילה. “אבא יקר שלי, תשמח אותי, תמלא בקשתי ותפילתי”. אני ממשיכה להתפלל, לא רוצה להפסיד את הזמן המיוחד הזה לתפילה. “בשביל עופר. הוא כל כך רוצה. הוא יהיה האבא הכי מדהים בעולם. אני מבטיחה לך. מבטיחה. שומע תפילה, ענני, הושיעני. לזרע בר קיימא”. העיניים נעצמות. “אבא, קשה לי כבר לבקש, בבקשה תרחם עלי, ודי”.

גם אני רוצה לצאת לחרות. אני כל כך רוצה! חירות מכל הבדיקות והמעקבים, חירות מכל מבטי הרחמים. חירות מתחושת הבדידות, חרות מהכאב שלא מרפה. אני רוצה לצאת לחירות!

 

אני רוצה להאמין באמת, להאמין שזה לא קורה לחינם, ושאף אחד לא שכח אותי- בטעות. אני רוצה להאמין שיש כאן משמעות וצמיחה עבורי, אני רוצה להאמין שזה באמת לטובתי.

 

אני רוצה להרגיש כמו כולם, להרגיש שיש לי משפחה.

 

יש לי משפחה!

 

משפחה של שניים- משפחה חמה ומלוכדת, משפחה שמתמודדת עם אתגרים מורכבים, משפחה שדואגת, שמתקרבת עוד יותר, נקשרת ואוהבת.

 

ויש לי עוד משפחה, אבא ואמא, אחים, גיסים ואחיינים. גם הם אוהבים, מקווים, משתדלים. רוצים בטובתי, גם אם לא תמיד מצליחים לעשות זאת בדרך שמתאימה עבורי.

 

היום יוצאים ממצרים. גם אני רוצה לצאת מהעבדות. לצאת מהעצבות.

 

ה’ תן לי כוח! תן להורים שלי כוח.

 

ההורים שכל כך רוצים שנבוא ליל הסדר, אך כל כך קשה להם  לראות שאנחנו עדין – שניים. הם כל כך רוצים, מתפללים, מבקשים. תן להם. בשבילם. תביא להם נחת.

 

אבא ואמא לא רוצים לראות אותי עצובה, גם רות, רועי וטלי. הם רוצים אותי שמחה. גם עופר רוצה שאהיה שמחה. והאמת? האמת, שגם אני רוצה.  באמת רוצה.  אני מוכרחה.

 

ובשביעי של פסח, כשקוראים את קריעת ים סוף, עופר מתקרב אלי בדמעות: “אנחנו יוצאים לחרות” הוא לוחש, “ים סוף הפרטי שלנו נחצה. אני מאמין בזה”.

 

גם אני מנסה להאמין. לחייך ולהתחזק. ה’ אוהב אותי, הכל מתנהל במדויק, לטובתי.

 

לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

 

 

(נכתב מתוך שיחות עם נשים המצפות)

 

0

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

שלח תגובה






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר