למה כששמחתי כל כך, הם התחילו לצחוק? למה כשאני מאוד התרגשתי הם כמעט בזו לי?!  מה קרה שם שהשמחה הפכה לבכי? זה התחיל ביום שני, כשישבתי עם אמא על שיעורי הבית. פתחנו את מחברת חשבון והסברתי לה על הנוסחה החדשה שלמדנו בשיעור. אמא הסתכלה עלי, ולראשונה בחיי אמרה לי: “את ילדה חכמה”. כמעט בכיתי. מהתרגשות. ‘אמא אמרה לי שאני חכמה!!’ כל היום חשבתי על זה. ישנתי על זה, שמחתי על זה. ולמחרת גם הלכתי עם זה לבית הספר. נכנסתי לכיתה ד2′ וסיפרתי להם בהתרגשות גדולה: “אתם יודעים, אמא שלי אמרה לי שאני חכמה!” הם הביטו עלי בפרצוף מוזר, ואז כולם התחילו לצחוק… “מה מצחיק?” שאלתי בקול חנוק. אחת מהם ענתה בבוז: “אמא שלי כל הזמן אומרת לי שאני חכמה, ויפה ונפלאה, ממה את מתלהבת?” ושוב היה נדמה לי שהם צוחקים על חשבון ההתרגשות שלי. ילד אחד הוסיף ואמר: “אמא שלך סתם עבדה עליך, את לא באמת חכמה…”. והם צחקו יחד. אני יצאתי לבכות.

זוהי נקודה כואבת בזיכרון הילדות שלי, אך דרכה הבנתי שכנראה משהו לא תקין אצלי אולי אצל אמא. או בבית שלי.

ההורים שלי לא היו דברנים גדולים. הם בעיקר אמרו לי מה לעשות. לסדר, לנקות, לשטוף ולעזור. באמת שעזרתי הרבה, אבל איכשהו, אבא תמיד לא היה מרוצה. או שעבדתי לאט מדי, או שלא ניקיתי יסודי מספיק. ואם זה כבר כן היה טוב, ואבא היה מרוצה, הייתי חשה לרגע- מאושרת. אבל הרגע הזה לא נמשך הרבה זמן, אמא טענה כל הזמן שאני לא לומדת יפה, ואבא אמרה שאני ילדה עצלנית. כל כך רציתי להיות טובה. אבל אני מבינה שבשבילם לא הייתי מספיק. 

היום, שאני כבר גדולה, אני נזכרת שוב ושוב באותה ילדה שמתרגשת ממחמאה קטנה. באותה ילדה שמשאירה את האוזן פתוחה, ואת הלב שמצפה לשמוע ‘את טובה’. רק שהיום נדמה לי שזה כבר לא מתאים. למה אני כל הזמן רוצה שיחמיאו לי? מדוע אני נופלת עמוק כשלא שומעת איזה פרגון? איך זה שאני זקוקה כל כך להערכה של אחרים? ולמה זה מטלטל אותי בכל פעם מחדש?

גיליתי שאני תלויה באחרים. הערך שלי נמצא בידיים של זרים. כשמוחאים לי כפיים אני מאושרת, וכשמעירים לי אני נופלת. כנראה אף פעם לא אהיה מספיק טובה. נולדתי כזו. פשוט לא משהו. הולכת ונאבדת.

אבל הלב שלי זועק. ‘זה לא ייתכן! כולם כן, ורק אני לא? אני הנקודה השחורה שבעולם? אני רוצה להרגיש אחרת! אני רוצה לחיות, להיות, להאמין בעצמי. אני מתחננת- להיות אחרת’.                    לא להיות תלויה ומתנדנדת. הם צודקים, הילדים בכיתה ד2′ שצחקו על ההתרגשות שלי. זה באמת מצחיק ועצוב, שזו הפעם הראשונה ששמעתי את זה. אני צריכה לשמוע את זה כל יום. כל הזמן. אני מוכרחה להתמלא. זקוקה להעצים את החלל הזה. להוכיח לעצמי ולעולם- שאני יכולה אחרת.

אני יודעת שאני שווה, וטובה ומעולה. תגידו מה שתגידו. או אל תגידו. אני לא רוצה להיות זקוקה. אני לא עגבניות בשוק שהמחיר שלהן עולה או יורד לפי מה שמכריזים הסוחרים.  אני נשמה טהורה. העולם צריך אותי. ה’ ברא אותי ואוהב אותי. כמו שאני.

אני מוכרחה לנצח. זו המלחמה שלי על החיים. זו המערכה שלי, וזה גם יהיה הניצחון שלי. “אילו יהודי היה יודע כמה ה’ אוהב אותו”, אני שרה לעצמי ומנסה להרגיש את זה. להאמין בזה. אני שומעת בדמיוני את הקול של השכנה מלמעלה שהייתה  קוראת לי: “השיינע מיידלה”, ועל הדרך נתנה לי קוביית שוקולד. כן, אני ילדה יפה. אישה יפה. נשמה יפה.

אני בוחרת בטוב שבתוכי. אני זקוקה לו כמו אוויר לנשימה. נמאס ליפול לאותו בור שוב. ושוב. לאותם נחשים פנימיים שלוחשים: “את לא שווה. ממך לא יצא כלום. מה שעשית? זה לא מספיק טוב”. תמיד הם אומרים את זה. כמה שהתאמצתי, זה לא יהיה מספיק.

אני רוצה להיפרד. כן. זה הזמן להגיד שלום לכל הנחשים הללו. לכל הבורות שאני שוקעת בהם. אכין עבורם קופסא יפה, ואשחרר אותם לחופשי. שיחפשו לצוד במקום אחר. לא אותי. “זה כן טוב!” אני צועקת בחזרה. “אני מאוד שווה, מאוד יקרה ומאוד טובה!”. אני בורחת לפני שהם יספיקו לענות.

עוצמת עיניים ונזכרת בכל ההצלחות של חיי. ברגעי החסד והאור. ומצאתי לא מעט כאלה. פה התגברתי. פה עשיתי. שם הצלחתי. פה הקשבתי, שמחתי, קמתי. המשכתי. “שיינע מיידלה”. כן, זו אני. רגעים של סיפוק ואושר. אותם אני בוחרת לקחת איתי. אותם אני מחבקת חזק ומכניסה פנימה אל תוך החלל שבתוכי. אני מתפללת ומרגישה שהחור שבי מתמלא בפרחים. בלבבות. בכוח.

אני צומחת וגדלה. 

הכיוון הוא למעלה. אני לא נלחמת, אני מנצחת. מנצחת את החושך ומדליקה אור. ועוד אור. ועוד.   

אני טובה. נשמה טהורה ויפה. מלאה. חזקה.

כבר עכשיו. היום. אתמול.  תמיד.

מסתכלת על השמש ומרגישה שהיא שולחת קרניה לחמם את ליבי. להאיר לי – את עצמי.

יש בי אור. ואני יוצאת להאיר. ולנצח.