אנחנו גרים לידם כמעט שנתיים. חצר ליד חצר. בית ליד בית. בשבוע הראשון שעברנו לגור לידם, הבאתי להם עוגה, וכתבתי בפתק, “שנזכה לשכנות טובה”. לא ידעתי עד כמה מילים אלו יהפכו להיות משמעותיות ואמתיות.

כבר בשבת הראשונה שלנו לידם, שכנתי היקרה, דפקה על דלתנו והביאה לי חלות טריות שבת. לא ציפיתי לכזו מחווה, הודיתי לה ושמחתי.

ואז עבר עוד שבוע. ושוב יום שישי, בתה המתוקה דופקת על דלתנו, ומביאה לנו חלות טריות, שאמה אפתה לשבת. “שתהייה שבת שלום”, היא אמרה. וכך במשך כל שבת ושבת! גם כשהייתה להם שבת בר מצווה, או שבת חתן, ואפילו כשהאם לא חשה בטוב- הם לא ויתרו. כמעט שנתיים שאנו זוכים כל שבת ליהנות מהחלות טריות מעשה ידיה להתפאר. (לילדים, דרך אגב, היא מקפידה להכין בנפרד, לחמניות עם קובית שוקולד בפנים).

אבל זה לא הדבר היחיד.

בחזית ביתנו, יש לנו גדר. עם הזמן הגדר דהתה. יום אחד פונה אלי השכן היקר שלי ואומר: “אני צובע מחר את הגדר שלנו, וחשבתי לצבוע גם לכם. שיקבל צבע יפה מחדש”. גמגמתי במבוכה ואמרתי: “מה פתאום, לא צריך, אנחנו נסתדר ואל תטרח”. אבל השכן הפציר. “ממש בכיף. אני בכל מקרה קונה צבע,  אשמח לצבוע לכם, מכל הלב!”. ו… הסכמתי.

הגדר שלנו נצבעה מחדש, על ידי השכנים המדהימים  שלנו.

וגם זה לא הסיפור היחיד.

לפני זמן מה, נסעתי לשבת כלה של אחותי, והשארתי את בעלי והילדים לשבת לבד… (מוכרחה לציין, שהם עשו חיים בלעדי ). לפני כן, שיתפתי את השכנה היקרה בנסיעה החריגה הזו, היא ברכה אותי שאהנה ואיחלה מזל טוב לבבי. היתה זו שבת גשומה מאוד, ותהיתי איך בעלי יסתדר בשבת בלעדי. מיד במוצאי שבת קיבלתי תשובה.

בעלי התקשר אלי ובטון נרגש ולא אופייני הוא אומר: “את לא תאמיני מה קרה!!” נלחצתי מעט. מה כבר קרה תהיתי בקול. והוא מספר: “בכניסת שבת, אני שומע דפיקות. הבת של השכנים בדלת. “באתי לעזור” היא אומרת לי. “אמא שלי אמרה שאודליה נסעה לשבת, אז באתי להיות עם הילדים, בזמן שתהייה בתפילה”. בעלי היה מופתע מאוד. “באמת?” הוא שאל. “כן בטח, אתה יכול לצאת לתפילה”. המתוקה הזו נשארה עם הילדים, סיפרה להם סיפורים, שיחקה איתם, עד ששמה לב… ששולחן השבת שלנו, לא ערוך. מיד היא פנתה לבני הגדול, וביקשה שיגיד לה היכן נמצא כל דבר. בזריזות ובטוב לב מיוחד, היא ערכה את השולחן, סידרה גביע ויין, שמה מפיות וצלחות, ואפילו ערכה את הסלטים שהכנתי להם, על השולחן.

בעלי נכנס הביתה ולא האמין למראה עיניו. “בכיף”. אמרה לו הנערה המתוקה הזו. “שתהייה שבת שלום, ואם אתם צריכים עזרה במהלך השבת, אנחנו פה, בשמחה”.

אלו הם השכנים היקרים שלנו. טובי לב באופן נדיר. רגישים  לזולת, מאירי פנים, ובעיקר אצילי נפש ועדינים. כל שבת אני מודה לה’ שזכינו שתתקיים בנו המשנה: “טוב שכן קרוב”. במהלך שנות נישואינו, הספקנו לעבור הרבה בתים, אבל כאלו שכנים, כמו משפחה… מעולם לא זכינו.

ויש עוד הרבה סיפורים לספר ולפרט. אספר רק עוד אחד.

לפני כמעט חודש, בחנוכה האחרון, השכנים האהובים שלנו, חיתנו את בנם הבכור. האמא שעברה משבר בריאותי חמור ומסכן חיים, שלושה חודשים קודם לכן, הצליחה עם המון כאב וקושי להתחזק, והגיעה לחתונה בכוחות מחודשים, ועם תפילה בלב להתחלה חדשה יחד עם המשפחה כולה.

החתונה הייתה מופלאה. המון שמחה, התרגשות, ריקודים, שירים, אהבה וקדושה.

פרט לרגע אחד.

לשיר אחד.

וכאן מגיע הגילוי הנאות שלי. השכנים המיוחדים שלי, הם אלו המדוברים כל כך בתקשורת.

הם אלו שהפכו להם את חתונה השמחה, והחלו לקרוא לה- חתונת השנאה. הם אלו, טובי הלב, ומלאי האהבה והחסד, שהפכו אותם לאנשים שחורים ומסוכנים. אנשים שמסובבים להם את הגב, אנשים שסובלים קללות מאנשים לא מזוהים בטלפון (אני עניתי לשיחות, כך שאני יודעת…).  

שבועיים וחצי אחרי חתונת בנם הבכור, כשהם עוד היו בהתרגשות ובשמחה, עדכנו אותם שהחתונה שלהם עלתה לכותרות. ומאז, שמחה משפחתית שהפכה לסיוט אחד ארוך ולא נגמר.

קשה לי לתאר ולפרט מה עובר על המשפחה, ואילו פרטים קשים מתבהרים אט אט.

רק דבר אחד אני רוצה לכתוב:

מאחלת לכולכם, מעומק הלב, שתזכו לשכנים מופלאים, כמו שאנחנו זכינו.

***

ובסוגרים אכתוב ואתפלל בקול, שהאמת תצא לאור, והאהבה והשלום יחזרו לשכון בתוך כולנו.