מאמר

ID-10057094

התמודדות עם מוות ואובדן

אובדן של אדם קרוב, הוא אחת מהחוויות הקשות שחווה האדם בחייו. הפרידה מאדם יקר, פרידה שאין ממנה דרך חזרה, זו חוויה עצמתית של כאב וחוסר אונים. עוד יותר מכך כאשר האובדן מתרחש באופן פתאומי,  הכאב, הבלבול ותחושת החידלון גדולים עוד יותר.

 

המפגש עם המוות מחדד את חוסר האונים, וחוסר השליטה שלנו בניהול העולם. העולם הזה אינו נתון לשליטה שלנו. כל עוד האדם חי, אפשר עוד לנסות, לפעול, לשפר. אבל עכשיו- כבר אין. האהוב שלנו, איננו.  

****

התמודדות עם אובדן היא תהליכית. בכל שלב בתהליך, הרגשות והמחשבות יכולים לקבל צורה ואופי אחר, עד אשר בעז”ה מגיע האדם למקום של השלמה ואמונה אל מול האובדן הקשה.

 

אחד השלבים בתהליך האבל, הוא חיפוש הסיבה. “אבל למה?”, “ואיך ייתכן?”, “והוא היה כל כך צעיר…”. אובדן אדם קרוב, עלול להקשות על תחושת היציבות. לעיתים נדמה לנו כי כל המציאות מתערערת. ואילו, חיפוש הסיבה, מבטא את הצורך שלנו להחזיר אלינו את היציבות. אנו רוצים להבין מה קורה פה, ולחוש בטוחים יותר. עם זאת, בסופו של דבר, אנו מבינים, כי אין באמת תשובות. לפחות לא בעולם הזה.

כאמור, “נסתרות דרכי ה’”. הסיבה היחידה הברורה לנו, בפרט שמדובר על אובדנו של אדם צעיר, שהאדם הזה סיים את שליחותו בעולם. המטרה אשר לשמה נשמתו ירדה לעולם, הגיעה לסיומה. האדם האהוב נפרד מאתנו כשהוא שלם, ומתוקן.

 

עם כל זאת, מה נעשה אנו, שנותרנו עם הגעגוע והחיסרון העמוק, איך אנו יכולים להתמודד? אין ספק, כי הריקנות שנוצרת בחיינו, והגעגוע העמוק, דורשים מאתנו כוחות ותעצומות שלא היכרנו.

 

בספרות המקצועית מתארים סוגים שונים של שלבים וכלים להתמודדות עם אובדן, אך דווקא תפיסת היהדות והשלבים שהיא מתארת, סוללת לנו דרך והבנה להתמודדות עם הניסיון המורכב ביותר.

 

התהליך מתחיל בטקס הלוויה. בקריעה שאנו עושים, שנותנת ביטוי לחיסרון ולקרע שנוצר בתוכנו. כמה רגעים לאחר, מכן, בעמדנו ליד מקום הקבורה, אומרים האבלים קדיש. “יתגדל ויתקדש שמיה רבה”. כבר ברגעים הראשונים אנו מנסים לחזק עצמנו באמונה. וגם אם עדיין איננו מרגישים זאת- אנו מכריזים זאת, כשלב ראשוני בתהליך.

 

שלושת הימים הראשונים בימי ‘השבעה’ מוגדרים: “לבכי”. אלו הם ימים בהם אנו מצטערים, בוכים, נזכרים וכואבים. גישה זו של התורה מזכירה לנו, שאי אפשר “לקפוץ” שלבים. אי אפשר בתוך רגע קט להגיע להשלמה. הנפש צריכה את שלה. היא צריכה מקום לבכות ולהרגיש. היא זקוקה לדבר על האדם האהוב, היא צריכה רגע לעצור (“יושבים שבעה”- לא הולכים, לא עובדים, רק ישיבה), ולהיות בכאב. לדבר, לשתף, ולבכות.

 

בתום ימי השבעה, מגיע אדם אשר מתבקש לעזור לאבלים לקום. במצב כזה, קשה לאדם לקום לבד. אנו צריכים עזרה. כתף תומכת.  אנו שואבים כוח מהמנחמים ומאלו שמעניקים אהבה.

 

לאחר ימי השבעה, ישנה אזכרה נוספת, ולאחר חודש של אבלות, עוד אזכרה. עוד קדיש. עוד שלב בפרידה, ועוד שלב בחיזוק האמונה. שלבים אלו, ממחישים לנו כי התמודדות עם אובדן היא תהליכית. קומה ועוד קומה. כל צעד הוא חשוב. כל שלב בדרך הוא משמעותי.

יתרה מכך, חשוב להדגיש, כי ההתמודדות עם אבל ואובדן היא ההתמודדות תהליכית ומשתנה. לעיתים אנו מצליחים להתרומם, ולעיתים שוב נופלים. זהו טבעו של הנפש בתהליך קשה זה. העיקר הוא להיות סבלנים וסלחנים לעצמנו ולסביבתנו. לא להיות ביקורתיים, אלא לאפשר לנו לעבור את השלבים בקצב שנכון עבורנו.  

 

צמיחה מתוך האובדן

 

הצורך בהנצחה, הוא צורך טבעי הקיים בנו. איננו רוצים שהאדם האהוב יישכח, ואנו חפצים “לשמור על קשר”, דרך ההנצחה. ישנם סוגים שונים של הנצחה. ישנה הנצחה שמשאירה אותנו בתוך הכאב והאבל, וישנה הנצחה שגורמת לנו לצמוח, להיבנות ואפילו לשמוח.

 

מהי הנצחה זו?

הנצחה שמביאה לעשייה. הנצחה שמבטאת המשכיות, היא זו שבונה אותנו. למשל- ספר זיכרון משמעותי, שיעורים לזכר האדם האהוב, פרויקט מיוחד, גמ”ח מסוים, או אפילו קבלה טובה שאנו לוקחים על עצמנו מתוך דרכו ואישיותו של הנפטר. דרך עשייה זו, אנו מנציחים את האדם האהוב, ממשיכים את ישותו, על ידי עשייה בונה. על ידי הוספת טוב לעולם, לעצמנו, ולחיינו.

להבדיל מכך, הנצחה שמחזקת את האין, כמו למשל השארת כיסא ריק בשולחן, לא פעם תגרום לפעולה הפוכה. תחזק את הריקנות, את האין. את חוסר האונים ואפילו את חוסר המשמעות בחיים.

 

כאשר אנו מצליחים לרומם את הכאב שבאובדן לעשייה חיובית, להנצחה שמוסיפה אור, אנו מרוממים את עצמנו, ומרוממים את זכרו של הנפטר. זה וודאי לא תמיד קל,  ובכדי להגיע לשלב הזה, אנו נדרשים לשלבים הקודמים יותר. לבכי, לצער ולשיתוף. דווקא מתוך כך שניתן לעצמנו את הזמן לאבל, נוכל להתעלות לשלב הגבוהה יותר, לעשייה, להמשכיות, ולקומה חדשה של אמונה ושמחה בה’.

 

עם כל זאת, הגעגועים נשארים אתנו. הגעגועים לאותו אדם יקר, לחיוך, לחיבוק לשיחה.

והלוואי שנצליח לרומם גם את הגעגועים- על ידי התפילה. תפילה ובקשה מבורא עולם, שיאמר לצרותינו די, ויזכנו בקרוב לביאת גואל, ותחיית המתים.

****

ומילה לסיום על יום הזיכרון.

כשבאתי לקחת את בני מביה”ס, הגעתי עם חיוך. בני קפץ ואמר לי בבהלה: “אמא! אסור לחייך!” ואני מיד שאלתי: “למה אסור לחייך?” והוא בפשטות של ילד: “כי יום הזיכרון לחיילים שמתו, אסור לחייך!”. חיבקתי אותו למשמע דבריו ואמרתי: “מותר לנו לחייך. אנחנו מחייכים, כי ה’ אוהב אותנו, תמיד. אנחנו זוכרים את הגיבורים שמתו, אך אנו יודעים שהם לא מתו “סתם” או “בטעות”. אנו מחייכים, חיוך של אמונה ובטחון. אנו יודעים שה’ אוהב אותנו, וגם כשעצוב לנו, ה’ איתנו והכל לטובה”.

 

ביום זה המבטא את זיכרון הנופלים הלאומי, חשוב שנדע למנף את הזיכרון. לא להישאב לאבל ולחידלון, אלא דווקא לעוצמה, אמונה ולהמשכיות. לחיזוק הזיכרון כי הקב”ה מנהל את עולמנו לטובה. הקב”ה אוהב אותנו, ומשגיח עלינו בחמלה רבה, ונשמות יקרינו האהובים והגיבורים, נמצאים ליד כיסא הכבוד, מחייכים אלינו, מצפים ומבקשים יחד אתנו- לישועה שלמה בקרוב.

 

באהבה רבה,

שלכם,

אודליה.

 

 

 

1

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

תגובות

1 תגובות

  1. 30 באפריל 2015 at 21:47

    מאמר מרגש ומחזק. תודה.

שלח תגובה






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר