הערב שוחחתי עם העובדת היקרה שלי ושאלתי אותה לגבי המאמר החדש שרציתי לכתוב. היא ענתה לי בחצי חיוך: “תכתבי על מה שאת רוצה, אבל רק אל תכתבי על השמחה… יש לך כבר כל כך הרבה מאמרים על השמחה, ועל חודש אדר, תכתבי משהו אחר…”. איך שהיא סיימה לומר לי את זה, היה לי ברור- אני הולכת לכתוב על השמחה!

וזה לא בגלל שרציתי לעשות לה דווקא חלילה, אלא בגלל התחושה הפנימית כי אסור לנו לבזבז את ההזדמנות הזו שנקראת- חודש אדר. בעיני, לא במקרה הוסיפו לנו בשנה מעוברת את חודש אדר פעמיים, ולא כל חודש אחר. דווקא החודש שכל עניינו שמחה- זוכה מידי פעם להגיע כפול שתיים!

וזו הזדמנות כפולה להתאמן ולחזק את שריר השמחה.

תחושת השמחה, יוצרת הקלה וכוח רב יותר בהתמודדות עם כל תחומי החיים. כלומר, כשאדם נמצא בחוויה פנימית של שמחה, המציאות הכללית נהיית יותר פשוטה וחיובית עבורו. השמחה מעניקה כוח, תקווה, חיות ואופטימית- וממילא חיים של שמחה הם קלים וטובים יותר מחיים של עצבות.

אבל השאלה הגדולה, שכל פעם חוזרת מחדש הנה- איך עושים את זה? הרי אנחנו באמת מוטרדים בכל כך הרבה עניינים. אנחנו דואגים לפרנסה, לבריאות, לילדים, לזוגיות ולמה לא. תמיד יש ממה להיות מוטרדים, וממילא אין לנו זמן לשמוח.

חודש אדר בעיני הוא חודש שכולו תקווה ואמונה. הוא החודש שמוכיח לנו כי גם הטרדות הגדולות ביותר (כמו הרצון של המן להשמיד את עם ישראל), יכולות להפוך לשמחה ולששון. יכולות להפוך לטוב גדול. “החודש אשר נהפך להם יגון לשמחה!”. זהו חודש אדר. החודש שבו אנו מגלים ורואים כי היגון שלנו מתהפך לשמחה. כי הטרדות שלנו מובילות גם הן למקום שלם יותר, טוב יותר, שמח יותר.

ואולי זהו הכלי המרכזי לחזק את השמחה. הכלי שנקרא אמונה ותקווה. כי בלי התקווה שהכל יתהפך ויתגלה כטוב, ובלי האמונה בכך שיכול להיות טוב- קשה יהיה למצוא את הדרך לשמחה. שמחה במהותה הנה סוג של שלמות פנימית. שלמות שמקורה הוא באמונה שגם מה שחסר- בוודאי יתמלא! שגם מה שכואב בוודאי יתרפא. שגם מה שקשה בוודאי יוביל לברכה חדשה וטובה יותר.

וכאן יש חידוש גדול בעיני. תפתחו אוזניים ותקשיבו טוב.

כולנו התרגלנו לכך שהשמחה מגיעה לאחר שמשהו טוב קרה. לאחר שהילד התחתן, לאחר שבנינו בית, לאחר שנהיינו בריאים ולאחר שיש לנו כסף- אז הגיע הזמן לשמוח. אבל האמת היא שזה עובד בדיוק להפך. שמחה אמתית לא מחכה לנו דווקא אחרי… שמחה היא הכלי המרכזי של הלפני! עצם האמונה בכך שהטוב מחכה לנו ממש פה, בעוד רגע- זה נותן את הכוח לשמוח! עצם התקווה על כך שהחושך בוודאי יתהפך לאור- היא זו שמולידה שמחה. הציפייה לטוב שיתגלה, לשלמות שתגיע- היא השמחה בעצמה.

כך קורה גם ביומיום הפשוט של החיים. אדם למשל מתמלא בשמחה על עצם הבשורה כי בעוד שבועיים חברו הטוב, שלא ראה מזה שנים, מגיע לבקרו. כלומר, עוד לפני שקרה משהו בכלל, החבר אפילו לא יצא לדרך… עצם המחשבה על הביקור ממלאת אותו שמחה! הציפייה לטוב, הציפיה למפגש, המחשבה על החיבור העתידי בניהם היא זו שמשמחת וממלאת בכוח. הציפייה לחוויה הטובה, לנופש, למפגש, למסיבה, לטיול, או לכל דבר טוב אחר- ממלאים אותנו בשמחה עוד הרבה לפני שהמציאות הטובה התרחשה.

וזה הסוד הגדול. כשאנו קמים בבוקר עם המחשבה- ‘אילו דברים טובים מצפים לי היום? אילו דברים חיובים מחכים לי?’ זהו סוד לתחושת השמחה. כלומר, עוד לפני שהגענו לסוף המאושר, עוד לפני תחנת הסיום- עצם הידיעה שהכל הולך להופיע בטוב, שכל רגע הוא הזדמנות לטוב- מעוררת את השמחה!

שמחה אינה נמצאת בסוף הפירמידה, אלא היא דווקא הבסיס! ממנה אנו יוצאים לדרך, והיא השורש של הציפייה לעתיד, התקווה והאמונה הברורה- כי הכל מוכרח להתהפך ולהתגלות כטוב.

חז”ל הבטיחו לנו זאת לפני שנים רבות, ולהבדיל גם החוקרים של ימינו מדגישים ואומרים זאת שוב ושוב- השמחה עצמה היא הדלת הראשית לשפע הטוב! השמחה עצמה מורידה עליך משמיים עוד טוב, עוד, ועוד… 

אז לכבוד חודש השמחה- בואו ננסה לקום בכל בוקר עם התקווה לטוב. להתעורר עם הציפייה לברכה נוספת. לשפע חדש. בואו נזמים לחיינו את השמחה.

הרבה שמחה!