הכי קשה לי בכל הסיפור הזה, שלא משנה כמה פעמים בחיים אמרתי את המשפט: “אני, כמו אמא שלי בחיים לא אתנהג עם הילדים” , למרות הכל אני מוצאת את עצמי מתעצבנת, ממש מתרתחת, צועקת, מאיימת, לפעמים מפליקה, בדיוק אבל בדיוק כמוה… ובאמת איך אפשר לנהוג אחרת?!

מהרגע שהוצאתי אותו מביה”ס הוא לא רוצה, ועצבני, וכועס וצועק על כל מי שאפשר. הוא לא מקשיב ומציק לאחיו הקטן, ומלכלך את כל הבית (שהרגע סיימתי לשטוף) בבוץ, נו, זה לא מספיק בשביל להוציא פיל הודי משלוותו? אני כבר ממזמן איבדתי את השפיות…

ואני מנסה, בהן צדקי, בכל יום מחדש אני מנסה להיות שלווה וחייכנית וסלחנית וסבלנית, עד שזה פשוט מתפוצץ. ובכל יום מחדש כאילו אין שום הקשבה והפנמה לרצונותיי ומאוויי הפנימיים, העמוקים – זה מתפוצץ…

אני מנסה להסתכל על עצמי מרחוק, מגבוה ולראות כמה משעשעת על גבול האומללות אני נראית במערכה מולו – לכאורה ההתחלה די אופטימית, חיבוק חזק ואוהב. אני עומדת על הברכיים בגובה שלו, מריחה אותו, את הבגדים שעליו, שהחליפו את ריח הכביסה בריח החיים. מתבוננת בעיניים היפות החומות, המעוטרות ריסים ארוכים, הלחיים הוורודות החשופות לשמש, והחיוך השובב והמתוק. אחר כך מגיע שלב הדיבוב:

­          “איך היה היום?”

­          “בסדר”

­          “מה למדת?”

­          “אהההם סתם…”

­          “המורה אורית לימדה אתכם?”

­          “כן…”

­          “עם מי שיחקת?”

­          …

טוב הוא לא חייב לענות…

בבית הוויכוח התמידי הוא על מה יש לאכול, ולמה? אולי פשוט אכין לו פתיתים, תירס ושניצל כל יום עד שיהיה חייל – רק אז הוא ידע להעריך. ואז הוא יוצא לשחק, וחוזר עם ברכיים מדממות ומשתדל לא לבכות, כי הוא הבכור והגיבור והאמיץ שלא בוכה גם אם כואב.

אני מנסה לנחם ורוצה להתקרב וקשה לי, והוא לא נותן ואני לא מאפשרת…

וכך מתגלגל לו הכדור בכל אחרי צהריים אצלנו בבית. מענין מה יתרחש עכשיו.

הוא בונה פאזלים, מאז שהיה קטן הייתה לו אהבה לפאזלים. הוא יכול להסתגר בחדר שעות ולבנות ולבנות. ואז אני שומעת צעקות מהחדר ורצה אליו:

­          “נו מה קרה?” אני רוטנת.

­          “אני לא מצליח לחבר את זה” הוא צועק.

­          “אז תצעק זה ממש יעזור”. אני מנסה, והוא לא מבין את הציניות.

­          “נו תתחבר” הוא דופק וצועק ומנסה שוב, עד שמתייאש ופורץ בבכי.

שוב העיניים החומות היפות האלה מתמלאות עצבות והפעם הוא מרשה לעצמו: “אני אף פעם לא מצליח, אווווף”. והדמעות שלו מטפטפות וגם אצלי משהו מדגדג את האף. אני מרימה עניים לשמיים ונזכרת באמא. אמא שלי. כמה היא התמודדה עם דרמות קטנטנות כאלה שיכולות להוציא אותך מדעתך.

אני כורעת על ברכיי ומחבקת אותו, את ילדי הקטן, שכבר מזמן שכחתי שהוא ילד, והוא קטן. עוטפת אותו באהבה ורצון שוב להיות קרובים, ולראות אותו כמו פעם, שהיה תינוק. אז שכל מה שעשה מצא חן בעיניי, ושאהבתי אותו בלי גבולות או תנאים. כך התחבקנו ובכינו באותו אחרי צהריים, עד שנרגע ילדי הקטן ונרגעתי גם אני. התבוננתי בו והוא חייך אלי.

­          “אני אוהבת אותך ילדי אהובי”.

­          “גם אני אותך אמא”. 

­          “בא מתוק ננסה שוב”.

וניסינו.

הוא ניסה להרכיב מחדש. אני ניסיתי להתחיל מחדש.

אנחנו לא מוותרים. ממשיכים, ומנסים. לבנות פזאל. לבנות את עצמנו.

הבניה של החיים.