מאמר

full-moon-460316_640

לפעמים אני ירח… תיעוד מיומני האישי.

 

לא מוצאת את המילים להתחיל.

 

ריגשתם אותי. קיבלתי המון תגובות וחיזוקים על המאמר הקודם, והרגשתי מבעד למילים הרבות את הלב הפועם של כולם. את האמון, השותפות. התחושה שכולנו יחד, כל אחד עם סיפור חייו האישי. קיבלתי מיילים מאנשים שמתמודדים עם מחלות, וחווים את אותם התחושות. מבחור מובטל שמרגיש גם הוא את הבושה עקב אתגרי חייו. מרווקה שמתביישת בסטטוס שלה ומרגישה פחות שווה מכולם. מגרושות וגרושים שכל כך מתביישים מהעולם. מהורים לילדים שחייהם לא מתקדמים לפי הספר, וחווים חוסר אונים מול התמונה הלא מושלמת שבביתם. ושם הבנתי, שכולנו כל כך דומים. כל אחד אמנם עם סיפור חייו אישי, אך בעומק כולנו עם רצון אחד פשוט לקבל באהבה את חיינו, בלי פחד ובלי בושה.

 

התלבטתי איך להמשיך מפה, והאם לחזור ולכתוב מאמרים על נושאים שונים. אבל בתוכי שמעתי קול שאמר, שדווקא לכתיבה הזו, הלא מושלמת. יש כרגע כוח להאיר.

 

אז כעת, ולעת עתה, אני בוחרת להמשיך ולכתוב דווקא מהמקום הזה. הכי אנושי, הכי חשוף, בתפילה שבעז”ה דווקא המקום הזה, יוכל להעניק כוח.

 

בשנה האחרונה כתבתי המון. המקלדת עזרה לי לשחרר ולסדר את עומס המחשבות, האירועים והרגשות. למעלה מ350 עמודי מחשב, רק על המסע האחרון. ואולי אי”ה, יום אחד הם יהיו לתועלת גם עבור אחרים.

 

ובינתיים אני רוצה לחזור ליום רביעי האחרון, יום לפני שהעזתי לחשוף את עצמי. בלי שום מסיכה.

 

אותו יום רביעי היה קשה עבורי בצורה יוצאת דופן. לא מצאתי מנוח לנפשי. הייתי מיוסרת ומפוחדת. אני זוכרת ששוחחתי עם אחותי ואמרתי לה שאני לא יודעת מה יותר הפחיד אותי, להתגרש או לחשוף לעולם שהתגרשתי. ומהמקום המפוחד הזה הרגשתי צורך לנסוע לקבר של סבא וסבתא שלי ז”ל. לבקש מהם עזרה וכוח.

 

נסעתי להר המנוחות. רגע לפני שיצאתי מהרכב, עצרתי לכתוב, הייתי מוכרחה לסדר לעצמי את המחשבות. הנה הם לפניכם:

 

“אני רואה ומגלה במסע הזה, עוד הרבה חזיתות שלא חשבתי עליהם מראש. כלל לא לקחתי בחשבון את היחסים שלי עם העולם. את אותה תדמית חיצונית. וכעת שאני חווה את עצמי בלי שום מסיכה, את כוחותיי ואת חולשותיי, אני מגלה שאני רועדת מהעולם. רועדת מעצמי. ונדמה לי שהתדמית שנראית מבחוץ, רועדת גם היא. ושוב אני מרגישה כמו לפני מוות. חלק ממני עומד למות. “התפאורה היפה”, גוועת. הרצון שהכל יראה יפה ומושלם.. מפריע לי בדרך לחיים של אמת.

ובכל זאת מרגישה מאוימת לפרק אותה. מה יוולד במקומה? מה יהיה? ומה ישמור עלי עכשיו? התפאורה המדומה נותנת לי סוג של בטחון. הנה יש הוכחה שאני כן שווה משהו. אבל אני יודעת שה’ מבקש ממני להשליך אותה. ללכת רק עם המהות והכנות. וככל שאני מתבוננת פנימה, אני מבינה שאני לא מבינה. לא מצליחה להבין ממה אני מפחדת. זו רק תחושה חזקה של פחד, חרדה כמעט. מהלא נודע שמחכה לי. מפחדת לאבד את העוגן השיקרי הזה. מפחדת לאבד את מי שאני.

 

ולפעמים משתוקקת למצוא איזה קיצור דרך ללכת בו.

 

אבל עוד לא מצאתי את השביל שמקצר. מרגישה שה’ מעביר אותי את המסלול המפותל הזו מתוך מטרה מסוימת, שידועה רק לו. ועם זאת ברור לי שה’ בטובו רק חפץ להרחיב אותי. שוב ושוב מותח את גבולות הנפש שלי. וזה כואב. הייסורים הללו שורפים לפעמים, כואבים בגוף. כנראה כי הוא מאמין בי. וכמה הייתי רוצה להישען לפעמים על מישהו אחר, למצוא את הפתרון בחוץ, ולא לחפש שוב ושוב את הכוחות בתוך עצמי. אבל כבר הפנמתי וקיבלתי, שחווית החיות והכוח מתחילה רק בתוכי.

 

ועדיין מתייסרת מול ההחלטה הזו. לפרסם או לא לפרסם? המחשבה על הפרסום לוחצת עלי. כבר כמה שבועות שאני כותבת בכל פעם משהו אחר, וברגע האחרון לא מעיזה. נסוגה אחורנית. ועכשיו אני מרגישה לחץ מסיבי. כמו צירי לחץ… זה לוחץ חזק, כאילו מבקש ממני לצאת, ואני מרגישה שאני כבר לא יכולה לסגת. זה הזמן להיוולד. אבל דווקא כאן, אני מרגישה כמו פחד מוות.  

 

וכמה מוזר זה.. אני יושבת וכותבת בתוך בית עלמין, בין מלא קברות. יושבת וכותבת על מוות וחיים. ואני פה, בין המתים. בין אלו שחוו חיים טובים יותר, וטובים פחות. אלו ששמחו בחייהם, ואלו שוודאי חוו צער וכאב. ואולי רובם חוו גם וגם וגם. ואני מסתכלת מסביב ומייחלת- לחיים. אני רוצה לחיות. אני רוצה לשמוח, לדלג, לצחוק. כי אני יודעת שבתוכי, בנשמה האלוקית שבי, הכל קיים. אני רק רוצה לתת להם להאיר. לנצח”.

 

באותו יום רביעי, בלילה לפני שהלכתי לישון, המשכתי לכתוב ולעבד את מחשבותיי.

 

“הייתי אצל סבא וסבתא, ודווקא שם התבהרו לי כל כך הרבה דברים. העובדה הפשוטה, שכולנו בני תמותה, האירה לי בעוצמה. ולחיוב.  

 

דור הולך ודור בא. ואני ממילא לא כל כך חשובה, וגם אם אקבל תגובות פוגעניות או מבזות, זה גם לא כל כך חשוב. כולנו רק מנסים למלא באמונה ובשמחה את משימות החיים שהקב”ה החליט להעביר אותנו בהם. ובעולם הזה, הכל בסוף זמני. ומי זוכר מי התגרש, ומי היה רווק. מי היה עשיר ומי עני. מי היה מפורסם, ומי חי בפשטות את חייו.

 

איזו הקלה חשתי פתאום. דווקא ארעיות החיים, נתנה בי כוח, קלילות ושמחה. בסוף כולנו מגיעים לעולם שבו רואים רק את האמת. וממה יש לפחד? התפאורה לעולם תישאר למטה, בעולם ההפוך שלנו.

 

ותוך כדי מחשבה זו, חשתי את היותי קטנה. אני באמת כלום. לא במובן הנמוך, אלא במובן הכי מרגיע. הכל בידי שמיים. גם התחושות שלי, הרגשות שלי. הייסורים שלי. הכל בידיו. והכל קצוב ומדויק. ולי לא נותר אלא  רק להאמין בו, ולזכור שהכל ממנו. מאהבתו.

 

האמונה המשחררת הזו, חיזקה בתוכי את התחושה שתפקידי רק לחבק. לחבק את התחושות. את הכאב. ואת הפחד. לחבק את מסלול החיים שה’ בטובו נתן לי. כואב לי. וזה בסדר. אני מרשה לכאב להיות, כי זה רצון ה’. ואני מזמינה אותו להיות איתי. ‘בוא, נשב יחד. והכל בסדר’. וברגע הזה לא צריך להחליט כלום. בטח שלא לדחוק מעבר לכוחותיי. אני מקבלת את עצמי ברגע הזה, ומרפה. כשה’ יחליט שיגיע הרגע לפרסם לעולם, הרצון יאיר בי ואני כבר אדע שעכשיו זה הזמן”.

 

ואכן למחרת, ביום חמישי בבוקר, הרגשתי שהגיע הזמן. שחררתי את הפוסט לאוויר העולם- ויצאתי עם בני הגדול, לארוחת בוקר כייפית בארומה :-)

 

ושוב רוצה להודות לכם. על האמון, על החיבוק החזק, על האהבה והכוח.

 

ובייחוד להודות לאותם אנשים שזכיתי ללוות בעבר ובהווה. התרגשתי מהאמון שלכם. התרגשתי מכך שהמשכתם לראות אותי כמו שאני, ולא משנה מה צבע הבמה והתפאורה עליה אני עומדת. וברגעים הללו, מול ההודעות והמיילים שלכם, הרגשתי כמה כולנו תלויים זה בזה. ואין דבר כזה חזקים וחלשים. בכל אחד מאתנו יש את הכוח החזק של השמש- להאיר לאחרים. ובכל אחד מאתנו יש גם את הירח. המקום האנושי והחסר- שלא יכול להאיר, אם לא יאירו עליו.

 

תודה על האור ששלחתם, שולחת אליכם בחזרה.

 

אודליה.

.

 (למי ששאל איך נרשמים לקבל את העלון למייל,

נרשמים פה)

 

 

5

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

תגובות

תגובות

  1. מלכה

    15 ביוני 2017 at 19:16

    שלום לך אשה יקרה
    אם להשוות את הטורים האחרונים, משהו בכתיבה שלך שונה..
    לא יודעת אם זו תחושה שלי אבל,הכתיבה שלך נקיה… ממגנטת.. טהורה..
    דווקא הכתיבה על המחשבות והרגשות כפי שכתבת פשוט קסומה.. כמו לשבת מול נוף קסום
    ולשמוע מנגינה ..
    לפני שאת חוזרת לכתיבה של עצות ומאמרים כתבי לנו עוד קצת בסגנון הזה..
    מילים קסומות ישר מהלב ללא פילטר.
    אהבתי מאוד וקראתי כמה פעמים.
    תמשיכי להאיר.

    • 15 ביוני 2017 at 19:44

      תודה מלכה יקרה!
      גם אני מרגישה את ההבדל,
      כתיבה שמגיעה מהמקום הכי אישי והכי אנושי,
      שונה מכתיבה שבאה מהמקום של השכל.
      ודווקא עכשיו מרגישה שה’ מבקש ממני לכתוב מפה, מהלב.
      מהמקום הכי אנושי, פשוט, כנה וגם קצת חשוף.
      בתקווה שמנגינת הלב שלי, תיגע ותאיר בלבבות אחרים.
      תבורכי.

  2. 13 ביוני 2017 at 12:38

    מדהימה שכמוך!!! מחזקת מאוד! מלאת אמונה ותקווה! לוואי וכולנו נפנים באמת שהעולם הזה הןא במה וה’ יתברך הבמאי הראשי ואנחנו השחקנים ותמיד לובשים צורה ופושטים צורה והכל ממנו. שנזכה לשאוב ממך את הכוח להאמין ולפעול גם יחד עם הלב שלנו קדימה!
    תודה חברה יקרה ואהובה

  3. ברכה

    12 ביוני 2017 at 20:17

    ואוו!!! את מדהימה! מחזקת ברמות.. באמת שאת רק גדולה ומדהימה בעיניי יותר! שה’ יתן לך המון כוחות ותמשיכי להאיר על אחרים! אשרייך, את אמיצה!!
    חיבוק חזק!

שלח תגובה






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר