חנוכה הוא חג של חינוך. מעבר למסרים החשובים שיש בו עבור ילדנו (ועבורנו..) אחת מהמילים המסתתרות במילה חנוכה הוא- חינוך. בזמן החנוכה, חנכו את המזבח ואת ההתחדשות עבודת הקורבנות, וחגגו את “חנוכת המזבח”. כך אנו עושים גם במנהג חנוכת הבית. מיד לאחר שנכנסים לבית החדש- עושים חנוכת הבית. בתחילת התיישבותנו בבית.

וזהו עקרון מיוחד בעבודת החינוך. החינוך עיקרו הוא דווקא בהתחלה. בתחילת הדרך.

כשאנו עוסקים בחינוך אנו עוסקים בלהתחיל. להתחיל לבנות את האישיות של ילדנו. לתת להם את השורש והבסיס ההתחלתי שאתו הם ימשיכו להתפתח גם הלאה. כלומר, כל הפעולות שאנו עושים עם הילדים אשר מסייעות להם לכשיגדלו, להמשיך לעשותן, ולהפוך לחלק מאישיותם- זהו חינוך. “גם כי יזקין לא יסור ממנה”.

עם כך, מה הקשר של עבודת החינוך לחג החנוכה?

בעבודת החינוך, כך אמרו חז”ל אנו נדרשים לשלב בין “שמאל דוחה וימין מקרבת”. שמאל, פרושו הגבולות, הכללים והאיסורים של הבית. ואילו ימין מקרבת זוהי היד החמה, המעודדת, המדגישה את הטוב, המאמינה בילד, המחבקת ודוחפת קדימה.

חג החנוכה מסביר לנו כי עיקר החינוך הוא דווקא- הדלקת האור. בחג החנוכה בו אנו מדליקים את הנרות, בו אנו מהללים ומודים על הטוב, שם הוא עיקר החינוך. לראות טוב. להאמין בטוב ולשמוח בו. זוהי הדרך העיקרית לעצב את אישיותם בבריאות ובטוב. כשאנו מדגישים לילד את האור שקיים בו אנו בונים את האישיות שלו. אנו מחזקים בתוכו דימוי עצמי חיובי ובריא, שגם בעתיד אי”ה ירצה וישמח לעשות, לפעול ולהשפיע.

ברור הוא שגם הגבולות חשובים מאוד בעיצוב אישיותו של הילד, ובעיקר בבניית הביטחון העצמי ובהתמודדות עם פחדים. עם זאת, גבולות ללא אור, ללא ימין מקרבת- עלולים להביא לחושך ולחוסר שמחה בנפש. כשאנו עסוקים רק במה שאסור, ובמה שההורים לא מרשים.. אנו שוכחים לבנות ולרומם את האישיות היוצרת, השמחה, המאירה של הילד/ה.

האדמו”ר מפיאסצנה, שכתב את הספר “חובת התלמידים”, מסביר כי חינוך הוא “כניסת האדם לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה”. כלומר, כבר בתחילת דרכם של ילדנו, אנו נדרשים להאיר עבורם את האור הקיים בהם. לחזק ולהגביר האמון בכוחו של הילד, שימשיך בעז”ה גם כשיגדל לפעול ולהשפיע ב”באומנות” הייחודית לו.

כשם שבחנוכת הבית אנו מכריזים על תפקידו של הבית כמשמש אותנו ומגן בעדנו, כך היא העבודה החינוכית על ילדנו. להדגיש ולהאיר להם את תפקידם, כוחם וייחודם.

ואם איננו מצליחים לזהות בילד את האור? אם הקושי ממלא ומסתיר מענינו את הטוב הקיים?

בשביל זה יש את חג החינוך. חג החנוכה.

להדליק יחד את החנוכיה, להתבונן באור הנרות ולחשוב על האורות הנמצאים אצלנו, בתוך הבית.

אין ילד או אדם שאין בו אור ייחודי. רק צריך להאמין באור הזה, לחזק בתוכנו את האמונה בטוב.

אפשר גם לשחק משחק משפחתי שבו מעבירים נר בין האחד לשני, ובכל פעם אנו נדרשים להגיד ולספר על אור מסוים שאנו רואים באחד מבני הבית.

כי זהו עיקר החינוך.

להאיר את הטוב. אפילו כשנדמה שהכל חשוך (חלילה), ואין שום אור בילד/ה… מוכרחים להדליק נר!

להדליק את אור הנשמה של ילדנו. להפיח בתוכם אמון באור שבהם- ולהזכיר להם (ולנו…) שוב ושוב שהעולם זקוק ומחכה לקבל מאורם.