חנוכה הוא חג מבלבל. מצד אחד אנו מציינים ומודים על ניצחון המכבים- מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. ומהצד השני שמו של החג, חנוכה- מלשון: חנו ב- כה’, מעיד דווקא על החניה. על ההפוגה ולא על הניצחון. אז מה בדיוק העניין?  

לכאורה, אם העניין המרכזי של חג החנוכה היה הניצחון על היוונים, היינו צריכים לכנות את חנוכה, “ניצחו- כה”. ולא “חנו- כה”. אלא שחז”ל מסבירים לנו כי: “ימים אלה נקראים ימי “חנו-כה”, מפני שביום כ”ה בכסלו נחו היהודים מאויביהם” (ספר התודעה).

ושוב אנו תוהים, אז מה בעצם המטרה? לנצח או לנוח? מה אנו חוגגים, את ניצחון המכבים, או את המנוחה? התשובה כאמור מסתתרת בשמו של החג. שם מעיד על מהות.

חג החנוכה מדגיש לנו את השאיפה המרכזית בחייו של כל אדם.

אדם באופן טבעי, אינו חפץ במלחמות. וגם אינו חפץ בניצחונות. האדם משתוקק ושואף אל המנוחה. אל הרוגע הפנימי. לשבת בשלווה ובבטח. (מנוחה, חשוב להדגיש אין הכוונה חוסר עשייה בעולם המעשי, אלא תחושה פנימית של רוגע ונחת).

אם נעמיק בכך נראה כי בכל תחומי החיים, כל המאמצים שאנו עושים, באים מתוך הכמיהה אל מנוחת הנפש. אדם עמל בעבודתו, אדם משקיע בחינוך ילדיו, אדם מתאמץ עבור הזוגיות שלו, מדוע? כי הוא רוצה להגיע אל מקום המנוחה ואל שלוות הנפש. לראות נחת מילדיו. ברכה בזוגיות. ורוגע בכלכלת ביתו.

חנוכה הוא חג המסמל את המנוחה. ‘חנו’, בחילוף אותיות, ‘נחו’.

עם זאת, נשאלת השאלה המרכזית, כיצד ניתן לחוש את  המנוחה? לעיתים נדמה כי דווקא בעולם לחוץ כמו שלנו, כמעט בלתי אפשרי לזכות למנוחת הנפש הנכספת.

חג החנוכה מעניק לנו את הפתרון גם לשאלה זו.

היכולת להרגיש בנחת נובעת רק ממקום שבו אנו מחוברים ליש. המכבים, על אף ההרס הגדול שהיה בעקבות המלחמה ביוונים, המקדש ההרוס, כדי השמן שטומאו, הבהלה ששרתה בעם, למרות כל זאת, הצליחו החשמונאים לחוש את המנוחה.

איך? התעסקו ביש.

הם לא התמקדו בכל ההרס והבלגן, אלא התעסקו בפך השמן הטהור שנמצא. ובניצחונם על היוונים. וזה מה שאפשר להם את היכולת לחוש את המנוחה.

וגם כיום, עניין זה הוא המרכזי בחג החנוכה. בימים אלו אנו שרים: “להודות ולהלל את שמך הגדול”. להודות על היש. להתבונן על הטוב ולשמוח בו. להדגיש אותו בפני עצמנו. להדליק אור- דווקא כששוקעת השמש, להתבונן על היש, להוסיף נר ועוד אחד. זהו סוד היכולת שלנו לנוח באמת.

לראות את הטוב שנמצא.

כשאנו ממוקדים במה שעוד חסר, במה שלא טוב או במה שמפריע, יהיה לנו קשה לחוש את מנוחת הנפש. הנפש אינה מצליחה להרגיע מתוך חוסר. אלא רק מתוך תחושה פנימית של יש. של שלום- שלם.

כך הוא גם העניין העיקרי בשבת. בשבת מצווה האדם לחוש כאילו, “כל מלאכתו עשויה”. לא להתעסק במה שעוד חסר ובמה שלא הספקנו. בשבת אנו מתחברים למקום השלם. למציאות שאינה חסרה דבר, ומתוך כך אנו זוכים לחוש את עונג שבת מנוחה.

ונחזור להתחלה. המטרה שלנו בחיים היא וודאי לא הניצחון. אלא השלווה והביטחון.

גם בזוגיות, גם עם ילדנו, וגם עם עצמנו. לזכות למנוחה פנימית. לשלום. לרוגע.

ואולי דווקא בחנוכה, זהו זמן מתאים לוותר על הרצון “לנצח” לעיתים, להיות החזק, החכם או המבין יותר. אלא לנסות ולהתמקד בצורך העומק יותר של כולנו- לנוח ביחד. לשוחח על הטוב. לחשוב על האור שבחיינו. להודות. להאיר האחד לשני.

בלי להעיר. רק להאיר.

לשיר, להלל ולהודות על הטוב שיש.

לנוח. להתמלא. ולחנות קצת.

 שיהיה חנוכה שמח, מלא באור, בעין טובה ובמנוחה!