לא נעים לדבר על הנושא הזה. לא נעים אפילו לשמוע את המילה הזו… אבל לעיתים אין ברירה. אין מנוס מלגעת בנושא הפרידה.

מי שחווה גירושין, או שליווה אנשים שעברו גירושין, יודע כמה זה לא קל. כמה כאב וקושי מלווים בדרך הזו. כאב לזוג, כאב לילדים, כאב לסובבים. אף אחד לא מתחתן בכדי להתגרש. כולנו מתחתנים מתוך תקווה גדולה – שהקשר, והמשפחה החדשה הזו – תצליח. וכשזה לא מצליח… זה קשה מאוד.

***

אך האמת היא, שבאתי לדבר אתכם על הרגע שלפני. על השנה, או השנתיים, על השבועות והחודשים הללו, שלפני ההחלטה הגורלית. לא פעם אני פוגשת זוגות שמגיעים לדלת הרבנות, ופתאום נזכרים. נזכרים שכדאי להשקיע. שזוגיות לא נבנית בלי מאמץ. שמתעוררים ומבינים שצריך לקבל הדרכה, לעשות שינוי בגישה, או ללכת ליעוץ.

לפעמים זה רק אחד מבני הזוג שמתעורר, והשני נדמה היה שכבר מזמן ניסה לעורר. לפני זמן מה, אמר לי בעל, נשוי כבר 18 שנה, שאשתו פתחה תיק ברבנות: “אני אלחם בכל הכוח! אני לא אוותר עליה..”. ותוך כדי שיח שאלתי אותו: “איפה הייתה המלחמה שלך עליה ב- 18 שנים שעברו?”, והוא ענה בכאב: “לא חשבתי שהמצב עד כדי כך גרוע, שצריך להילחם על משהו, זה לא שהיה קל, אבל לא חשבתי שנתגרש”.

אף אדם לא באמת חושב שהמריבה, הוויכוח או המתח הנוכחי הוא זה שיביא אותי לגירושין. ואכן לרוב זה לא כך. אלא כאשר מדובר על מטענים שליליים שהולכים ונערמים לאורך שנים. המילה “להילחם”, היא אולי מילה לא מדויקת בהקשר שלנו, אבל היא בהחלט ממחישה את ההבנה. את ההבנה שכל השקעה בזוגיות – היא ניצחון, וכל הזנחה – היא הפסד.

וכך אסור לנו לחכות לרגע שבו אחד מהצדדים יישבר ויגיד: “די!! רוצה רק גט!!”. המטרה היא להיות ערניים, מתמידים ומשקיעים, לאורך כל הדרך. לא לחכות לחרב החדה שתונח על צווארנו… אלא לנסות וליצור “ניצחונות” זוגיים רבים, של פיוס, התקרבות, של הבנה, חוויה טובה ושיחה נעימה.

איומים וגירושין.

פעמים רבות מדי, אני שומעת זוגות שאיומים כמו “אני אתגרש ממך!” או “נמאס, אני הולך לרבנות!”, נאמרים בניהם תדיר. זה יכול להיות בעקבות מריבה, אי הבנה, או סתם בעקבות אכזבה שהתנפצה.

אלא שאנו צריכים להבין דבר עיקרי וחשוב. היסוד לחיי זוגיות הוא תחושת הביטחון והיציבות. כשאנו מאיימים בגירושין, אנו מוזילים את הקשר שלנו. אנו שומטים את הבסיס של החיבור. מערערים על היציבות. יתרה מכך, המוטיבציה והרצון להשקיע האחד בשני, נובעת מתוך תחושת היציבות הזו, מתוך העובדה, שבטוב וברע- אנחנו יחד. וכשבן או בת הזוג מערערים שוב ושוב את התחושה הזו, החשק להשקיע יורד, הפחד מגירושין גובר, והכוח להשקיע מבפנים פוחת.

עם כל הקושי, מוכרחים להימנע מאיומים זה כלפי זו בגירושין. לא כדאי להכניס את האנרגיה הזו לבית בכלל. ואם יש מקרה קיצון שאכן נדמה שזו הברירה היחידה, אז אפשר לדבר על זה, לפתוח בכנות, אך לא כאיום שבשגרה.

לפעמים צריך להתגרש…

ולאחר כל מה שכתבתי קודם, חשוב גם לומר, שישנם מקרים, קיצוניים אמנם, שלעיתים באמת אין מנוס, אלא להתגרש. בעיקר במצבים בהם יש בעיות חמורות (כגון: אלימות), ובייחוד כאשר אין רצון או מוכנות לעשות שינוי אמיתי.

ועם כל זאת, צריך לזכור עובדה מעניינת וכואבת. רוב מקרי הגירושין אינם בגלל מצבי קיצון חמורים. רובם של המקרים נובעים מהזנחה ארוכת שנים… מקשיי תקשורת שלא טופלו בזמן. ממריבה ועוד אחת, שלא קיבלו יחס. מאי הסכמה, מחוסר הבנה ומאכזבות, שטאטאנו לאורך הדרך ולא עצרנו לבקש הדרכה. הכוונה. שינוי. לא עצרנו “להילחם” בזמן.

מדי פעם חשוב שנתעורר. כולנו. הרי זוגיות צריכה טיפוח מתמיד. מחוות הדדית של אהבה ותשומת לב. ליבון של סוגיות שעולות. זמן איכות (וזמן בכלל), להיפגש, לשוחח, לצחוק, להתקרב.

וכיוון שאין לי ספק שאף אחד לא רוצה לעבור את ייסורי הגירושין, כדאי שנלך כמה שיותר רחוק משם. נשקיע, נשמח, וכמובן נודה על הטוב שזכינו.

בהצלחה רבה,

הרבה אהבה, השקעה ורק דברים טובים,

מוזמנים לשאול ולהגיב,

אודליה.