אני מאוד אוהבת לשמוע סיפורי חיים. יש משהו דווקא בסיפור האישי, שיכול ללמד אותנו הרבה מעבר למה שכתוב בספר. לאחרונה קראתי סיפור אישי שריגש אותי במיוחד, ונדמה לי כי אפשר ללמוד ממנו הרבה (עם שינויים בנוסח ובפרטים המזהים):

“יש לי, תודה לאל, שלושה ילדים. שנים רבות עבדתי יחד עם בני הקטן יאיר באותו עסק. בכל בוקר היינו נפגשים, נמרצים וממוקדים לבצע את תפקידנו בעבודה. הוא היה הבן שעמו נפגשתי הכי הרבה.     כך לפחות חשבתי. 

מדי פעם הייתי יוזם מפגשים עם בני האחרים, אבל עם יאיר לא. הרי אנחנו נפגשים בכל יום, נכון!?

רק כעת אני מבין שעמו לא נפגשתי בכלל…

לא זכורה לי אפילו שיחה אחת שבה יאיר סיפר לי על עצמו.  על הרגשתו ומחשבותיו. אני אפילו לא יודע אם היה לו טוב בעבודה או לא. מעולם לא באמת התעניינתי מה שלומו. 

פשוט לא נפגשנו.

מזה כשנה אני חולה ומרותק למיטה. ורק כעת  אני מבין כמה פספסתי. פספסתי את הקשר עם יאיר. במקום שנהיה ביחד, היינו כל כך- לבד! במקום שאליו אני אהיה הכי קרוב, ממנו הייתי הכי רחוק…. 

משמיים נתנו לי הזדמנות לתקן. 

אני כבר לא עובד וכוחותיי אזלו ממני. כל מה שאני עושה זה לשוחח עם ילדיי. לראשונה בחיי אני באמת יודע מה עובר עליהם. איך הם מרגישים. מה חשוב להם.

במיוחד עם יאיר שלי.

אמנם אינני נפגש עמו בכל יום, אבל סוף סוף אני זוכה להיפגש עמו- באמת!”.

****

כשקראתי את הסיפור לראשונה היה נדמה לי שהוא קיצוני מדי. איך יכול להיות שאדם נפגש עם בנו בכל יום ובקושי יודע מה שלומו? זה לא נתפס… אך במחשבה עמוקה יותר, הבנתי שזה בהחלט אפשרי.

ישנם אנשים רבים המרגישים בודדים בתוך הבית שלהם. בתוך המשפחה שלהם, ואפילו בתוך הזוגיות שלהם. אחת הסיבות לכך היא בדיוק זו. אנחנו כבר לא נפגשים. יש לנו אמנם המון חברים בפייסבוק, מאות מכותבים למייל, אנו שולחים עשרות סמסים ביום, אבל כל זה אינו מפגש של ממש.

מעבר לכך אנחנו גם מאוד עסוקים. רודפים אחרי המטלות היומיומיות, עסוקים בלהספיק ולהתקדם. כל אחד שקוע בעניינו ובצורה זו אנו עלולים לפספס את הדבר הכי חשוב והוא- המפגש האישי עם היקרים לנו. מפגש אמיתי עם בן או בת הזוג. מפגש אמיתי ההורים שלנו, עם החברים הטובים, עם הילדים. ואפילו מפגש שקט, כנה ואמתי- עם עצמנו.

מפגש אנושי אמיתי הוא כזה שיש בו רגש, קשר וחיבור. שיש בו התעניינות כנה ופשוטה. מפגש שבו אנו מצליחים לפנות זה לזה מקום בלב.  מפגש שיש בו מראה עיניים. מפגש שמקרב, שמחזק את השייכות ההדדית.

אין מי שלא זקוק לכך. לחיבור, לשייכות ולקשר.

ואולי, בכדי שלא נחיה ליד או לבד, ננסה ונשתדל להקצות זמן ופניות הלב, למפגשים האמתיים הללו.

בכדי שלא חלילה נפספס האחד את השני…

הגיע הזמן שנפגש.