שלום לך יקרה,

קראתי את שאלתך, והרגשתי את הצער והכאב שאת חשה. בינך לבין בעלך, כך עולה משאלתך, ישנו פער בתפיסת החינוך. בעלך סובר שהכאת ילדים כתגובה למעשה שלילי, היא מחנכת ובונה, ואת סוברת, שהכאת ילדים פוגעת ומזיקה. וממילא כשבעלך מכה אותם, את מרגישה צער גדול, חוסר אונים, ובעיקר כאב על הנזק שנגרם לילדים.

שמחתי לקרוא, כי כתבת את שאלתך בהסכמתו של בעלך, וכמו כן, שהוא מוכן לקרוא את הדברים שאשיב בעז”ה בתגובה.

ראשית אתייחס לתפיסת החינוך הכללית, ולאחר מכן להתמודדות עם הפער בניכם. בחינוך ילדים ישנן הרבה גישות, שיטות ודרכים. יתרה מכך, בכל תקופה ובכל דור, ישנן התאמות ייחודיות בגישות החינוך, שמתאימות לנפש הילדים באותו הזמן. השיטה החינוכית שהתאימה לפני חמישים או מאה שנה, סביר להניח, שפחות תתאים היום.

כך גם בנושא הכאת ילדים. בדורות הקודמים היה יותר מקובל להכות את הילדים כעונש חינוכי, אך בדור שלנו, השיטה הזו, בוודאי ובוודאי כשגרה של חינוך, פחות מתאימה, וייתכן שאפילו מזיקה. הילדים שלנו, וגם אנו המבוגרים, זקוקים להרבה יותר חיזוקים חיוביים, חום,  תמיכה ואהבה, מאשר לנוקשות והכאה, וזאת על מנת להפנים ערכים ולהיבנות.

עם זאת אין ספק, שסמכות הורית ומשמעת בבית הם הכרחיים לא פחות, אך אני מאמינה כי אפשר ליצור זאת בלי הכאה, ואף לרוב, ללא עונשים. הדרך המרכזית לעשות זאת היא על ידי יצירת סמכות הורית יציבה, עם כללים עקביים וברורים. (כמובן שיש הרבה מה להרחיב על המשפטים הללו, אם תרצי יש לי הדרכות מוקלטות בנושא).

ובנוגע לפער בניכם. ציינת, כי בכל פעם שאת מעירה לבעלך, נוצר בניכם ריב, אשר בוודאי מכביד עוד יותר על האווירה בבית. לכן, אני מציעה שבמקום “להעיר” לבעלך, כדאי לשוחח איתו על כך באופן מהותי ועקרוני יותר. תקראו יחד מה שכתבתי, ואתם גם מוזמנים לשאול ולברר שאלות נוספות בנושא. אני מאמינה, כי אם באמת מדובר על פערי גישות, לא יהיה קשה בעז”ה לגשר ולמצוא פתרון ודרך ששניכם יכולים להסכים אליה, גם אם במינונים מעט שונים.

עם זאת, לא פעם בייחוד בנושא של הכאת ילדים, אנו מגלים כי מדובר לא רק על פערי גישות, אלא על הרגלי התנהגות, שלעתים קשה יותר לשנות. הורים שמתרגלים להרים קול, להכות או להעניש לעיתים קרובות, עלולים לחוש קושי לעשות את השינוי, ולפעול בדרכים אחרות.

אם את מזהה, שמדובר גם על קושי מסוג זה, זה יהיה המקום שלך, להיות לבעלך לעזר ועידוד. לחזק ולתמוך בו כאשר הוא מצליח לעשות שינוי, גם אם זה לא קורה באופן מוחלט, להדגיש את המקומות שאת רואה שינוי ביחס ובהתערבות, ולחזק את המוטיבציה שלו להמשיך בדרך של נעם, אהבה, וסמכות תקיפה (אך לא תוקפנית). 

ודבר אחרון. כתבת שאת מרגישה כי הכאת הילדים “הורסת אותם”. אמנם הסכמנו כי הכאה כשגרה היא בהחלט לא דבר חיובי, אך עם זאת, תפיסה זו של “הרס” הילדים, עלולה גם כן להיות מזיקה. כלומר, כשהילדים מרגישים את החרדה שלך, ואת הפחד מכך שהם “נהרסים”,  הם עלולים לפרש את ההכאה, כמשהו שאכן רוצה להרוס ולהזיק להם. וזה לא כדאי. (חשוב להדגיש שאני מתייחסת לתיאור שלך, שאינו כולל הכאה כאלימות של ממש, אך וודאי שאלימות ומכות חזקות הן דבר גרוע ומזיק, הדורשים התערבות מידית). הפרשנות של הילדים להכאתם, יכולה להיות בשני קצוות. האחד, כרצון להרוס ולפגוע בהם, והשני כעונש ותגובה חינוכית. ובוודאי עדיף, לטובת הילד, שהפרשנות שלו תהייה של עונש, ולא של רצון לפגוע בהם. ופעמים רבות, הפרשנות של הילד, היא תוצאה של התגובה והיחס שלנו.    

לסיכום הדברים, שאלת שאלה חשובה, ובעז”ה אני מקווה שאכן תצליחו לעשות את השינוי, וללמוד יחד על כלים חינוכיים חיוביים שיעזרו לכם מול הילדים. חשוב שתנסי לעודד ולחזק את בעלך בדרך שלו לשינוי, לעודד התערבויות חיוביות, ולתת אמון גם במקומות בהם הוא נופל (כי כולנו נופלים לעיתים…). והכי חשוב- שכל אחד מכם ישתדל ככל כוחו, להיות ההורה הכי טוב שהוא יכול להיות, למען ילדכם היקרים.

הרבה הצלחה, שותפות ונחת,

אודליה.