שלום לך יקרה.

.

ראשית אני באמת שמחה שכתבת אלי ונתת לעצמך אפשרות לבטא את התחושות שנמצאות בתוכך. אין לי ספק, כי הרבה נשים שיקראו את השאלה שלך יזדהו איתך. בעיני, את מתארת תופעה נפוצה בקרב המגזר הנשי – נטיה רבה לביקורתיות עצמית.

.

אנו יכולות למשל, לטרוח יום שלם, לעמול, לכבס, לבשל, לעבוד ולחייך, אך אם דבר אחד לא עשינו כשורה, אנו מיד “מתנפלות” על עצמנו בביקורת עצמית ובתחושות של אכזבה. בדברייך ציינת שאין מדובר רק באכזבה אלא בתחושה עצמית קשה שהנך אדם לא טוב. זו תחושה באמת קשה, ויש לומר גם לא הוגנת… אני מניחה כי אם הבת שלך, החברה הטובה, או בת הדודה הייתה אומרת לך דבר כזה אודות עצמה, היית מיד “קופצת” ואומרת לה ‘שזה נורמלי, ושזה קורה לכולם, ושהיא בן אדם נפלא וטוב, ושתרד מעצמה מיד…’.

.

הנפילות שלנו הם חלק מהחיים. יתרה מכך, איננו יכולים לצפות מעצמנו להיות מושלמים. אנחנו בני אדם. איננו מלאכים. ומתוקף היותנו כאלה, אנו לא מצליחים, וגם לא אמורים להיות בכל רגע ובכל מצב מושלמים נטולי חסרונות…

.

מתוך דברייך, אני רוצה לציין תהליך עיקרי וחשוב ביחס לחסרונות שלנו – תהליך ההפרדה. אנו מוכרחים ללמוד לעשות הפרדה, בין המעשים שלנו לבין האישיות, המהות שלנו. כולנו כאמור נופלים לעיתים, אך האם הנפילות שלנו מעידות על מי שאנחנו? על האישיות שלנו? האם העובדה שאין לנו למשל יכולת לחייך כל היום, להיות בנחת ובסבלנות כל היום, מעידה על היותנו אנשים טובים או רעים?

.

ממש לא.

.

הרב קוק מציין פעמים רבות בספרו “אורות התשובה”, כי האדם במהותו נמדד לפי הרצון שלו. את רוצה להיות אמא סבלנית, את רוצה לאהוב, לחייך, וכמו כן לנצל את הזמן שלך לטובה – אלו הם רצונותייך המביעים את מהותך. את נשמתך. את השאיפות האמתיות של עצמך.

הנפילות שלנו הן כמו פצע חיצוני לגוף. צריך אמנם לטפל בו, לא להזניח, ולהשתדל להבא, אך וודאי שלא נכון להפוך את הפצע – כאילו הוא המבטא את הגוף כולו.

.

מעבר לכך, לא פעם אנו טועים לחשוב שהביקורת העצמית עוזרת לנו להתקדם ולשפר. לעומת תפיסה זו, ניתן לראות באופן ברור, שביקורת עצמית – אינה בונה. לרוב היא מגבירה את התחושות השליליות ביחס לעצמנו… היא מחלישה ומחזקת את התפיסה שאין לי באמת סיכוי.

.

ואם אני ממילא כזו “גרועה”, אז מאיפה יהיה לי הכוח להתגבר בפעם הבאה?

.

אני מאמינה כי דווקא העין הטובה, ההתמקדות ברצון שלך, היכולת לסלוח לעצמך, להתבונן קדימה ולקבל את העובדה שאינך מושלמת, יכולה לתת את הכוח בפעם הבאה בעז”ה – להצליח. או לפחות לנסות, לרצות עוד יותר, לבקש ולחלום. ולהאמין.

.

ולסיום, מתוך דברייך נזכרתי באמרה: “אל תהיה צדיק הרבה”.

לעיתים דווקא הרצון שלנו להיות מושלמים, צדיקים אמתיים בכל, מרחיקים אותנו מלהיות אנחנו בעצמנו. מלהתקדם אט אט ולהתפתח מהמקום שלנו.

זה בסדר, ולפעמים אפילו חשוב, למצוא לעצמך זמן להתרעננות. משחק מחשב, גם אם הוא לא מקדם את מצב הכלים בכיור, או את מצב הכביסה בארגז, זה משחרר אותך בעצמך. אני לא בטוחה שכדאי לך לכעוס על עצמך כל כך. ייתכן שמציאות זו טובה בעבורך מדי פעם.

.

אמרה לי פעם אישה שהיא חשה רגשי אשמה שכל אחר הצהרים, בשלב כלשהו היא אומרת לילדיה שימשיכו לשחק, והיא פורשת לעשרים דקות של מנוחה בחדר. היא תיארה שהיא מרגישה שזה לא נכון, זה זמן עם הילדים, ובעצם זה שהיא הולכת לנוח היא מוכיחה לעצמה שהיא אמא לא מסורה…

.

לעניות דעתי, ובהקשר לדברייך, דווקא הזמנים הללו בהם אנו מרשות לעצמנו לנוח, להתאוורר ולהשתחרר הם זמנים המעידים על כוח. הם זמנים המאפשרים לנו להיות לאחר מכן אימהות, נשים ורעיות מחוזקות ורגועות יותר.

.

יקרה,

מקווה שסייעתי במעט לעשות סדר בתחושות. שיהיה הצלחה רבה, הרבה עין טובה, סלחנות, ואהבה- קודם כל בתוכך… ומתוך כך בעז”ה גם לכל השאר.

מאחלת לך הרבה טוב ושמחה,

אודליה.