שלום לך יקרה!

קודם כל החלמה מהירה וקלה לאצבעותייך, זה כואב לשמוע ובהחלט לא נעים שכך את נפצעת שוב ושוב ושוב. את שואלת מדוע זה קורה, וגם מתארת את הלחץ בעקבות כך שהחששות שלך מתגשמים במציאות. ברשותך אפתח בסיפור אמיתי:

בחור נחמד, התחיל לצאת לדייטים, ומרוב התרגשות פעם אחת- גמגם בדבריו. הגמגום הלחיץ אותו ובייש אותו עד מאוד, והוא חשש שמא זה יקרה לו עוד פעם.  לאחר כמה ימים בדרכו לפגישה נוספת, הוא התחיל לחשוש ולחשוב, ´אולי זה יקרה לי שוב? אולי אגמגם שוב? איזה פאדיחות זה יהיה! רק שלא יקרה לי, איזה לחץ!! שלא יהיו לי בושות´.
ומה את חושבת שקרה? בטח שגמגם! גמגם ועוד איך… מדוע?
הלחץ הרב והפחד שמא זה יקרה לו שוב הציף את ענין הגמגום במוחו, גרם לו לחוסר בטחון והביא לכך שזה פשוט יקרה בשנית.

ונחזור אליך- נפצעת באצבעותיך לפני מספר חודשים, וכמו שכתבת, חששת מאוד להיפצע בשנית. לעיתים קרובות, דווקא החשש והלחץ סביב מעניין מסוים גורמים לנו להתמקד באותו העניין, ובכך להגביר אותו. את ממלאת את מוחך במחשבה על הפציעות האפשריות, את מציפה את עצמך בחרדה, שמא אצבעותייך יפצעו שוב- ואז מתרחש: “אשר יגורתי, בא לי…”.
המחשבה שלנו, בכוחה ליצור מציאות.

כשאנו קמים בבוקר ואומרים לעצמנו, שהיום בעז”ה יהיה יום טוב, אנו כבר ממקדים את המחשבה שלנו באירועים הטובים. וכשאנו קמים בבוקר ומיד חוששים שמא נפצע היום ועד כמה זה יהיה  כואב, אנו כבר ממקדים את עצמנו במחשבה ובמעשה לכיוון של פציעות, חבלות ונפילות חלילה.

עד כמה שאני מבינה בכך, נדמה לי שהדבר העיקרי שאולי רומזים לך, זה לנסות להירגע ולהתבונן בטוב. לקום בבוקר ובמקום לחשוב על הפציעות, להתמקד בהפתעות הטובות שבעז”ה  יתרחשו עמך.

ואם שאלת על סוף הסיפור של הבחור, עניין הגמגום הסתבך מעט, אך הבחור החליט לעשות עם עצמו עבודה של דמיון מודרך. בדמיון מודרך הוא ראה את עצמו  יוצא לפגישה ומדבר שוטף. מעבר לכך, עצם ההבנה שלו, כי הגמגום הינו תוצאה של הלחץ לגמגם, גרמה לו לדבר בנחת, להזכיר לעצמו שהוא יודע לדבר, לעשות כמה נשימות להורדת לחץ, ולהזכיר לעצמו שה’ נותן לו את כוח הדיבור.

אותו הדבר ממש אני מציעה לך.

תנסי לראות את עצמך בריאה ושלמה. תפעלי בנחת, ותזכירי לעצמך שה’ שומר עליך בכל רגע ממש.

הצלחה רבה,

אודליה.