מאמר

gull-456727_640

למה נעלמתי? הסבר הכי כנה ואישי שיש….

 

נעלמתי לכם להרבה זמן. והאמת שנעלמתי גם קצת לעצמי. והיום, הגיע הרגע שאתן לכם הסבר. עברתי טלטלה מאוד גדולה בחיי, שבעקבותיה החלטתי להעלם. כל כך פחדתי. הרגשתי שאני כבר לא שווה. ומי ירצה בכלל לקרוא אותי? נפלתי לתהומות של חוסר ערך, ובעיקר של אשמה ובושה בלתי נגמרת.

 

אבל בימים האחרונים, בחסדי ה’, התעוררתי. הבנתי, שלא עוד. הרגשתי שהגיע הזמן לצאת מבית הכלא שבניתי לעצמי. ולהיות סופסוף בת חורין. הרי לא גנבתי, לא פשעתי, לא רימיתי ולא שיקרתי. לא עשיתי שום דבר רע. פעלתי באומץ אדיר, בהמון כאב, אבל באמונה שלמה. לא מגיע לי ללכת עם ראש באדמה.

 

במשך תקופה חברות טובות ניסו לעזור, להרים אותי מהבור אליו התרסקתי, ואמרו לי: “אודליה מה קרה לך? הרי שום דבר לא אשמתך, את גיבורה, טובה ומיוחדת, ואיך את נופלת כל כך?” אבל זה לא עזר. נפלתי. כמה שניסיתי לחבק את עצמי, כל כך פחדתי. לא רציתי לצאת לסופר או לקופת חולים. פחדתי שיבזו אותי. פחדתי שיתנו לי ביקורת. פחדתי מהאשמות, פחדתי מהעולם.

 

ולא משנה כמה בשכל ידעתי שזה לא נכון. שכך פסקו הרבנים. איבדתי את עצמי, נכנסתי לבית כלא של בושה. פחדתי מהצל של עצמי. הרגשתי שכולם טובים ממני. מוצלחים ממני. ורק אני לא שווה כלום… ולא משנה כמה הקרובים אלי ניסו לחזק אותי. אמרו לי ללכת בגב זקוף. הראש שלי היה קבור למטה. שכחתי כמה אני טובה. שכחתי את השמחה, התבונה, הצחוק והאהבה שיש בתוכי.

 

גם מהעלון נעלמתי. מכל מה שאפשר הורדתי פרופיל.  

 

נכנעתי למוסכמות החברתיות. לסטיגמות של החיים.

 

אז הנה אספר גם לכם, ותתנו לעצמכם רגע לעכל לפני שתמשיכו הלאה. לפני חודשיים וקצת. התגרשתי.

 

היו רגעים בהם אמרתי לעצמי, שלא אחזור לכתוב בעלון, עד שאתחתן שוב. כי כגרושה אני לא ראויה. היו בתוכי כל כך הרבה משפטי הבל ושקר. אבל לשם נפלתי. ועמוק. הרגשתי שאנשים נשואים שווים יותר. ואני גרושה, זרוקה בצד הדרך. לא שווה כלום. הפכתי לאפס בעיני עצמי. ולא משנה כמה ניסו לחזק אותי. זה לא נכנס ללב.

 

מטפלת זוגית שמתגרשת? זה נשמע הכי רע שיש. למרות שידעתי שדווקא בגלל שאני מטפלת זוגית, כזו שיודעת שיש קשיים והתמודדויות בחיים בכלל, ובזוגיות בפרט, עשינו הכל. כל מה שאפשר. עד שהגיעו גדולים מאתנו (בהרבה), תלמידי חכמים ואנשי מקצוע, שאמרו- המסע הזה תם. הייתי בתקופה של אבל, של הלם. לא חלמתי שכך יראה סיפור חיי. אך לבסוף קיבלתי באמונה ובאהבה את רצון ה’. 

 

מתוך כך ובעז”ה, עצם הגירושין לא היו קשיים עבורי.

 

מה שהפיל אותי, וגרם לי להעלם, זו הבושה, הנחיתות. “ומה יגידו”. הפחד המאיים הזה, כילה את כוחותיי. הוריד אותי לתהומות שלא הכרתי. מעולם לא הייתי אדם שמפחד מהעולם. ובתקופה הזו התחלתי לפחד. פחדתי מהשיפוטיות החיצונית והפכתי לחשופה ופגיעה כל כך. ונבהלתי ממה שהפכתי להיות.

 

בדרך הזו, אני מוכרחה לציין לזכותו של עם ישראל,  קיבלתי גם מתנה גדולה. הסביבה שאני חייה בתוכה עטפה אותי באהבה, בתמיכה ובאמון. ועד היום, בכל מיני הזדמנויות אני זוכה להרגיש כמה אנשים בחיי מעריכים ומוקירים. ועם זאת, גיליתי שזה לא מספיק. משהו בדימוי העצמי שלי נשבר, וזה לא קשור לעולם החיצוני, זה קשור למערכת היחסים שלי עם הנשמה שבי. עם החיים שהקב”ה תכנן לי.

 

אמנם יש זמנים רבים שאני מצליחה להדליק את האור, ואני רואה בבירור את הטוב שבי. מרגישה את הכוח. אך לא תמיד זה מחזיק מעמד. אני מתחזקת ושוב מתפרקת. נבנית וקורסת. בהחלט יש זמנים של שמחה, של אהבה וברכה, אך במקביל יש זמנים שהם הפוכים ממש. זמנים שאני נופלת לבור של נחיתות.

 

והתשובה, אני יודעת, נמצאת רק שם. במקום שבו אני חוזרת להאמין שאני טובה- שם אין פחד. שם נעלמת הבושה. שם אני חזקה, ושמחה, וצוחקת. שם אני מרגישה גיבורה ומאמינה בעצמי, שם אני חווה את השליחות שה’ תכנן עבורי, בלי שביקשתי.

 

היום אני מבינה ויודעת שזה בסדר שלא כולם יבינו אותי. שלא כולם מקבלים, ואפילו שלא כולם נחמדים. אני יודעת שהכוח נמצא רק בתוכי. והיחידה שצריכה להבין, לחבק, לעטוף ולקבל- היא אני. אני לעצמי.

 

לפני הגירושין קיבלתי הדרכה מאנשי מקצוע שאמרו לי לא לספר למטופלים. הם הסבירו זאת בכך שהמטופלים באים לקבל ממני, והם לא צריכים להתעדכן על שינויים בחיי. ולכן, הדגישו שלא לומר דבר על המתרחש. אך בדיעבד אני מרגישה שזה לא היה נכון בשבילי. התחושה הזו כאילו אני מסתירה משהו, רק החלישה אותי. הרגשתי שאני מסתתרת. אבל ממה אני מסתתרת? לא עשיתי משהו רע. עשיתי רק טוב. הרבה טוב. ולאחרונה כולם מבינים שצריך לשנות גישה.

 

ובעיקר, אני הבנתי שאפשר להרגיש שווה כבר עכשיו. אין שום סיבה שבגללה אני צריכה לחכות לאישור חיצוני כדי לכתוב, לעשות או להשפיע. כדי להרגיש כמו כולם. אני בוודאי רוצה לזכות בעז”ה ולבנות בית של אהבה ואחווה, אבל אני כבר לא מחכה להתחתן, בשביל האישור החברתי. או כמו שמישהי אמרה לי, “כדי שאנשים יישכחו שאי פעם התגרשת”. לא.

 

אי אפשר לחיות ככה יותר. זה חוסר אמונה, וחוסר אמת. כן התגרשתי. ואני לא פחות טובה מאף אחד. כן התגרשתי, וזה לא מוריד ממני כלום. כן התגרשתי ואני עדין שמחה, מקצועית, טובה ומאמינה מאוד בזוגיות, ובחיי אהבה אחווה שלום ורעות.

 

הקב”ה שם בתוכי הבוקר קול פנימי כל כך חזק, שכבר לא יכולתי להתעלם, קול שממש צעק עלי: ‘די להרגיש נחותה!’.

 

הגיע הרגע להשתחרר. ובעז”ה אני משחררת מעלי את הפחד, את הבושה והאשמה השקרית הזו. אני בוחרת בעצמי. בילדיי. אני בוחרת באהבה. בשמחה. בהנאה. בצחוק. אני בוחרת בחיים של אמת. בלי השקר הזה של מה יגידו ואיך זה נראה בחוץ. אני מאמינה ומרגישה שיש לי מה לתת לעולם, ולא משנה באיזו כותרת או סטטוס אני נמצאת.

 

עכשיו אני יכולה להיות מאושרת. עכשיו זה הזמן לשמוח. התגעגעתי לעצמי.

 

עברתי שלב קשה של בושה אינסופית, אבל זה היה רק שלב בדרך. הנשמה שלי לא מוכנה לסבול את זה יותר. זאת עבדות איומה שהכנסתי את עצמי לתוכה. זה שקר ודמיון. בעוד החיים שלי באמת טובים ומלאים, אני מתייסרת בייסורים מדומים של ‘מה יגידו’.

 

אני בוחרת באמת ובכוח. ונפרדת מהשקר. אני גרושה ואני מאמינה בה’ ובדרך שהוא סלל עבורי. אני גרושה, שאוהבת את החיים, ומאמינה בטוב. ובעיקר, כבר לא מתביישת לכתוב את המילים האלה. אני יוצאת לחירות.

 

ומי שייבחר שלא לקבל ממני יותר מיילים, מוזמן להיות נאמן לרצונותיו ולעשות “הסר”. ומי שלא רוצה לבוא אלי לטיפול או לבקש עצה, זכותו לבחור מה שטוב לו. אני מקבלת את הכל באהבה. ובעיקר מקבלת את עצמי ואת חיי באהבה.

 

אני לא רוצה יותר להתאבל, ולא מעוניינת להתנצל. אני רוצה לשמוח בטוב שיש לי. ויש מלא. יש לי ילדים מדהימים, יש לי משפחה מופלאה. יש לי חברות מסורות. ובעיקר, יש לי את עצמי. את האישיות שה’ נתן לי.

 

יותר מדי זמן שמתי את עצמי בפינה, בעונש. על לא עוול בכפי. ואני יודעת שמשימות רבות מחכות לי. יש תפקיד שמחכה לי. ובעז”ה לא אתן יותר שהפחד והבושה ינהלו אותי או יקטינו אותי. אני לא מתכוונת לעצור את החיים שלי בגלל הכותרת החדשה שקיבלתי.

 

אני אותה אודליה, אולי רק יותר ממה שהייתי קודם.

 

אני מתמודדת, אבל בראש מורם.

 

אז שלום לך הסתרה. ושלום לך פחד. ובטח שלום לבושה, ולאשמה שיקרית. חיבקתי אתכם מספיק. ועכשיו הגיע הזמן להיפרד. לכו לדרככם. אני בוחרת רק בטוב. רק באושר. רק באהבה. רק בתקווה.

 

ועוד דבר קצת אמיץ שאני בוחרת לעשות, הוא להגיד לכם, שהרב שלי פוסק כי נשים גרושות לא צריכות בכיסוי ראש. אז אחד מהשלבים במסע הזה היה להסיר את כיסוי הראש (וכמה זה  קשה!). ושוב אני מקבלת באהבה מי שזה נראה לו מוזר, או לא מתאים. מי שהרב שלו פוסק אחרת. כאמור קיבלתי על עצמי בעז”ה, לא לתת לפחד או לבושה לנהל אותי. ולבחור את חיי באומץ ובאמונה. ותאמינו לי שזה לא קל.

 

ועוד מילה קטנה. הניסיון שלי פתח לי העיניים להסתכל אחרת על העולם. לדון כל אדם לכף זכות, אבל הכי עמוק שיש. להתנקות מהסטיגמות. כל אדם הוא עולם. וכל מי שמתמודד הוא גיבור. כמה חמלה צריך, כמה ענווה, וכמה כבוד לכל אדם בכל סטטוס, בכל כותרת, בכל ניסיון ואתגר בו הוא נמצא. קיבלתי שיעור על עצמי. אבל קיבלתי שיעור אדיר על כבוד ואהבת אדם.

 

מאחלת ומברכת את כולנו, כל אחד ואחת בהתמודדויות חייו, ללכת עם האמת, עם האהבה והשמחה. לתת לכוחות הטובים לפרוץ, ובעיקר, להאמין בעצמנו.

 

כי רק ה’ מנהל את העולם ברחמים גדולים, רק הקב”ה יודע תיקונו של אדם. נסתרות דרכיו, והכל באמת לטובה.

 

ולכל מי ששואל, אני עובדת כרגיל. אמנם יש לי פחות שעות, כי רוב זמני מוקדש ליילדי, אבל אני לגמרי פה. בשבילכם. בשמחה, בכוחות, ומכל הלב.

 

ונפגש (בקרוב!) אי”ה בעלון הבא.

ואם במקרה נפגש גם ברחוב.. מבטיחה יותר לא להתחבא, רק לחייך ולהיות- אני.

 

שלום עולם, אני שמחה לחזור!

 

39

תגובות

מאמרים קשורים

About אודליה מימון

תגובות

תגובות

  1. 14 ביוני 2017 at 0:04

    כבר יום שלם שאני הולך עם תחושת מועקה ודמעות בעיניים,ושואל את עצמי שוב ושוב האם זה חלום או מציאות? אני קורא שוב ושוב את המאמר , ועוד ומתפעל איך בשר ודם שאינו איזה רבנית או גדול בישראל , בדור כזה עושה צעד כה כואב מתוך אמונה ובהירות שזה רצון ה’, כמו שאמר החפץ חיים שגירושין זה גם מצוה בתורה, וכשזו התחושה אין פלא שהכל נעשה מתוך כבוד ונקיות.
    אכן אשה גדולה!

  2. טליה

    13 ביוני 2017 at 13:22

    שלום לך אודליה, קראתי את הדברים שלך ממש בשקיקה. אני עצמי מתלבטת בדברים דומים, אז אולי תוכלי לפרט קצת יותר אם כבר את משתפת בחוויה האישית שלך. מה הסיבה שהתגרשת?
    ממש אשמח לתשובה!
    המון הצלחה !!!
    טליה

    • 13 ביוני 2017 at 13:46

      שלום טליה יקרה,

      אני מבינה את הרצון לדעת,
      וכמו שכתבתי בתגובה לשאלה דומה-
      המסר שאני מנסה לומר הוא מסר של ענווה.
      שאנחנו הקטנים לא יודעים מה עובר על האחר, ואין לנו שום רשות לשפוט.
      כמאמר הגמרא על העולם שלנו: “עולם הפוך”.
      ולמהות שאלתך,
      אני מאמינה בתיקון ובתשובה.
      אני מאמינה גדולה בשינוי, ובמו עיני ראיתי וזכיתי ללוות אנשים שחוו, ישועות מופלאות.
      אנשים שנפלו למשברים גדולים, וזכו לבנות משם חיי אהבה ושמחה.
      מאחלת לך מעומק ליבי שתזכי גם את לראות ישועות,
      ולחוות שמחה אהבה וטוב עם אישך, עד 120.
      אודליה.

    • מרב ברזילי

      14 ביוני 2017 at 14:43

      אני מוכרחה לומר שהתגובה של טליה מקוממת אותי.
      לשאול מה הסיבה, זו שאלה חטטנית ולא מכבדת.
      אני ביטלתי בעבר אירוסין, ואנשים חצופים היו מנסים לברר את הסיבה,
      מאוד נפגעתי מזה, והרגשתי חוסר כבוד וחדירה למרחב האישי שלי.
      אם אודליה היתה רוצה לפרט, זה היה כתוב במאמר,
      ואם היא לא כתבה, נראה לי שראוי לכבד זאת.
      מאמר אמיץ ומחזק מאוד, נגע לליבי ועורר אותי להאמין בעצמי!

  3. 12 ביוני 2017 at 5:49

    אודליה יקרה,
    את בחורה מרגשת עוצמתית ועם תובנות מדהימות על החיים.
    בדומה לך גם אני עברתי את המשבר שנקרא גירושין וראיתי הרבה קווי דימיון בין מה שתיארת לבין מה שגם אני חוויתי. גם אני הסתובבתי ועדיין מסתובבת לעיתים עם רגשי נחיתות כאילו באמת “הרגתי מישהו” חס וחלילה…גם אצלי זה לא היה ב”אשמתי” וגם לי הרב התיר להוריד את הכיסוי ראש (לאור בקשתי) אבל אצלי התהליך היה מלווה בעוד אלף ואחד דברים נוספים… ואני עדיין בתוך הניסיון
    בכל אופן כתבת באופן מאוד מרגש אמיתי ומעורר הזדהות
    מתפללת שהלוואי ואזכה בקרוב להשליך את “הכלא שבניתי לעצמי”
    עוד לא יודעת איך בדיוק עושים את זה
    מקווה שאצליח בקרוב
    ולך ולילדיך אני מאחלת מעומק הלב שתצאו מהניסיון הזה חזקים ומחוזקים לעולם
    ויהי רצון שתיזכו לשובע שמחות בריאות ונחת.

    • 12 ביוני 2017 at 12:48

      רחלי יקרה,

      ריגשת אותי בתגובתך.
      מאחלת לך הרבה כוח, ובעיקר הרבה אמונה בעצמך.
      תזכרי שהאמת הכי עמוקה והכי פשוטה-
      שרק הקב”ה מרכיב לכל אדם את סיפור חייו.
      אנחנו “שחקנים” בסרט שה’ מתכנן לנו,
      משתדלים לעשות הכי טוב שאנחנו יודעים,
      אבל מוכרחים לבטוח בה’. הוא מתכנן הכל.
      גם אם לפעמים מבחוץ זה “לא נראה יפה”,
      כך נגזר בחכמתו.
      אל תענישי את עצמך במקום שבו מגיע לך חיבוק.
      אל תכעסי על עצמך במקום בו מגיע לך חיזוק.
      מאחלת מעומק ליבי שה’ יאיר דרכך בקלות,
      בשמחה ובקרוב.
      חיבוק, אודליה.

    • אריאל כהן

      13 ביוני 2017 at 13:51

      תודה רבה על תשובותיך!

Leave a Reply to קובי לוי






ברוכים הבאים לאוצרות פנימיים!

הצטרפו עוד היום לחברי "אוצרות פנימיים"

וקבלו חוברת עשירה, ייחודית ומגוונת,

במתנה!!!

כניסה עם חשבון


שכחת את הסיסמא?

 

הרשמה לאתר