שלום לך יקרה,

קראתי את שאלתך, והבנתי אותך מאוד.

אבא ואמא, ממש כמו שתיארת, הם לכל החיים. גם כשאנו גדלים והופכים להיות הורים בעצמנו, ההורים שלנו ממשיכים לשמש עבורנו, כדמויות משמעותיות ומשפיעות ביותר. ולכן, כאשר אנו חשים ביקורת מהם, זה עלול להחליש ולהשפיע.

עם זאת, ועל אף שמדובר בתחושה טבעית והגיונית, כדאי וחשוב ללמוד להתחזק, ולבנות את עצמנו- ללא קשר להורינו. ואולי כעת, כשאת אמא בעצמך- הגיע הזמן לעשות זאת.

עד כמה שתרצי ואולי גם תנסי לרצות את הורייך- בסופו של דבר זו עלולה להיות משימה בלתי אפשרית. הילדים שלנו, וגם את כילדה- לעולם לא תוכלי להיות “קופי” של הורייך. יש לך דעות שנות, מחשבות  אחרות, ואולי גם דרכי חינוך אחרות.

והאמת היא, שטוב שכך.

טוב שאת- תהיי את. מי שאת. כמו שאת. (וזה כמובן לא סותר את הכבוד להורים). ולכן העצה הכי משמעותית שלי אליך היא- שלא יהיה לך אכפת. ממש כמו שזה נשמע- שתחליטי שאת לא נותנת לדברים שלהם לעשות בתוכך “בלגן”. את הולכת בדרכך, מכבדת, אך לא “מתרגשת”. תוציאי את עצמך מהמקום של הילדה, ותכנסי למקום של בוגרת, חזקה ושלמה מולם. ומול עצמך.

זה נשמע אולי קיצוני, אך אני מאמינה כי כאשר את תהיי במקום שלם, מקום שבו לא תהיי עסוקה במה הם חושבים או אומרים עליך, יהיה לך הרבה יותר קל.

ויותר מזה, אני מאמינה כי כשאת תשדרי לעצמך, ומתוך כך גם להם- שאת לא “מתרגשת” ממה שהם חושבים עליך, הביקורת תפחת. כבר לא יהיה להם למי להגיד אותה… כלומר, את לא תהיי שותפה לשיח הזה, והוא בעז”ה ייפחת.

ועוד מילה בקשר להוריך. הם הרי כבר אנשים בוגרים, וסביר כי לא תוכלי לשנות אותם. ייתכן שאם תשוחחי איתם על כך זה יוכל לעזור, אך לא בטוח. בשלב הזה של חייהם, במידה והם לא יבחרו וירצו לעשות שינוי פנימי, לא בטוח שזה יקרה לבד. ולכן שוב, הדבר העיקרי שתוכלי לשנות, זה את הגישה שלך לדבריהם. כמובן, לאהוב ולכבד- אך גם לשחרר אותם. לשחרר את עצמך.

את כבר לא ילדה קטנה. את אמא. וככל שאת תאמיני בעצמך, תבטחי בעצמך, ופחות תתרגשי ממה שאומרים… כך תוכלי גם לעביר מסר זה גם לילדיך.

אני בטוחה שזוהי אינה משימה קלה עבורך, אך לאט ובדרגה, ואולי גם עם תמיכה של בעלך,

את תצליחי.

מאחלת לך הרבה טוב ושמחה,

שלך,

אודליה.