לכותבת היקרה, שלום רב.
דברייך נגעו לליבי מאוד. אפשר היה לחוש את עוצמת הכאב רק מלקרוא את התחושות הקשות שתיארת. כואב, כואב מאוד. לאבד אדם קרוב, זהו אחד הניסיונות היותר קשים, אם לא הקשה ביותר שאדם יכול לעבור בחייו.
ההתמודדות עם המוות, מביאה אותנו לתחושות של חוסר אונים גדול, אין לנו מה לעשות, הדברים כבר אינם בידיים שלנו. כל עוד האדם חי, אפשר עוד לנסות, לפעול, לשפר… אבל עכשיו- כבר אין. האדם האהוב איננו. וזה קשה. מאוד.

העלית במכתבך מספר נקודות כואבות במיוחד, כל נקודה דורשת תשובה עמוקה ורחבה, אך מפאת חוסר היכולת להביע את הכל בכתב, אכתוב מה שביכולתי, ואני מזמינה אותך להמשיך ולחפש את הדרך שלך להתמודדות עם האובדן הקשה. 
ראשית כל, העלית את הנקודה הכואבת, את השאלה האמונית הקשה, כיצד ייתכן שאנשים נפטרים בגיל צעיר כל כך? שאלה זו מבטאת אולי יותר מכל את תחושתך הפנימית הכואבת- על בחור צעיר שאהבת, בחור יקר שבגיל צעיר מידי, הלך לעולמו. ישנו צער גדול של החמצה, פספוס, געגוע ואובדן של אדם יקר.

ביטאת שאלה אמונית רחבה, ואני מרגישה קטנה בכדי לענות עליה, אך אני רק יכולה לכתוב בקצרה ש”נסתרות דרכי ה’”. את צודקת בכך שאיננו מבינים את הנהגת ה’ בעולם, למה ה’ עושה כך, ולמה אחרת. איננו יודעים, ואיננו מבינים. תחושה זו רק מחזקת את חוסר האונים שלנו. את העובדה שאין לנו שליטה במתרחש כאן. ה’ שולט בכל. אבינו, אב הרחמן, הוא מסדר את הכל. 
מתוך כך, הנחמה שאני יכולה לנסות ולתת לך היא הבטחון והאמונה שהקב”ה לא מקפח אף אחד. הוא לא “שכח” אף אחד. כנראה שזו הדרך שאותו בחור היה צריך לעבור בחייו. גם אם זה נראה לנו מוזר וקשה. זה היה הייעוד שלו והתפקיד שלו. זה לא קרה בטעות. משמיים החליטו שאלו יהיו חייו. 

אני מתארת לעצמי שזה קשה להבין, להרגיש, לתפוס. בייחוד כעת שהכאב גדול ורחב מנשוא.
לכן כעת, הייתי מציעה לך, לתת לעצמך קצת זמן. לנשום, לעבד את החוויה הקשה, ובעז”ה בהמשך תוכלי להתחזק ולהתחבר לַדברים שכתבתי לעיל עוד יותר.

הנקודה הכואבת השנייה עליה כתבת, היא תחושתך העמוקה כי איבדת את אהבת חייך. את האיש היחיד והמיוחד עבורך. את מתארת כאב וקושי גדול שגורר עימו את התהייה, “האם אי פעם אהיה מאושרת שוב? האם אמצא מישהו המתאים לי? האם אזכה שוב לאהוב? האם יהיה לי מישהו אחר?”

שאלות גדולות המבטאות כאב עצום ורב. 
את נמצאת כעת בתקופת האבל. קשה להתעודד בתקופה שכזו. קשה להביט קדימה. ובוודאי שקשה ואולי אף בלתי אפשרי, במצב הזה לראות את עצמך עם מישהו אחר. עדין לא נפרדת ממנו בכדי לאפשר לעצמך את המחשבה לקשר עם מישהו אחר. 

לכן אני מציעה לך, כמו שכתבתי קודם לכן, להמתין מעט. לתת לזמן לפעול, לעשות את שלו. לתת לנפש שלך להירגע. לפרוק את הכאב. וכמו כן לחפש את הדרכים המתאימות עבורך לבטא את כאבך. לצייר, לכתוב, לדבר, לשיר. מה שמתאים ונכון עבורך. 
אחר כך, כשהזמן קצת יעבור, בעז”ה תהי מסוגלת יותר ויותר להרהר ולהאמין בעצמך, להאמין בקשר אמיתי אחר, להאמין באפשרות נוספת לאהבה ולחיבור.

אני מאמינה לדבריך, כי הוא היה בחור מיוחד עד מאוד, אך אני מאמינה בכל ליבי שיש עוד אחד נדיר ומיוחד, המיועד בע”ה רק לך. יום יבוא ובע”ה תפגשו. אני מאמינה בכך. רק תתני לעצמך זמן. 
לסיום, אני רוצה להציע לך נקודה נוספת למחשבה. תנסי לחשוב מה לדעתך היה הבחור הזה רוצה ממך כעת? איך הוא היה רוצה שתפעלי? שתעשי? שתרגישי?
אני מתארת לעצמי שרצונו הוא- אושרך. שרצונו הוא- טובתך ושמחתך. הוא בטח רוצה ומייחל שתאמיני שיש עוד סיכוי. שהחיים יזמנו לך עוד אושר רב וגדול. אבל שוב, תתני לעצמך קצת זמן. 
נכון שכעת השמחה והאושר נראים רחוקים, אך הקב”ה איתך, לאורך כל הדרך. באהבה. לאט לאט. בתהליך. הימים הטובים עוד יגיעו. 
יקרה ואהובה, את עוברת ניסיון לא קל. כואב מאוד. אני מתפללת עליך, מאמינה בך ומחבקת מרחוק,
אודליה.